ברק בכר הוא אחד המאמנים הטובים בארץ, על סמך רזומה מהטובים בהיסטוריה. הוא הרוויח את זה ביושר ובזכות וצריך לקרות הרבה כדי שהוא (לא מאחלים לו חלילה) יצליח להרוס את הרזומה הזה.
בכר נאלץ להתמודד בימים אלה עם מציאות מקצועית שהוא לא מכיר. בעוד בבאר שבע הוא ליהק בגאונות את מאור בוזגלו, טוני וואקמה, מאור מליקסון ועוד רבים וטובים, ואילו בחיפה הוא שלף ג'וקר בדמותו של עומר אצילי שנזרק ממכבי ת"א בגלל פרשת הקטינות, רגע לפני שריקת הפתיחה לעונת 2024-2025, לבכר אין וגם כנראה לא יהיה משהו דומה. אין שום שם פנוי בקליבר הזה, שחקן ישראלי או זר שובר שוויון, שהופך את חיפה ממועמדת שוות כוחות לאליפות לצד מכבי ת"א ־ לכזו שיש לה יתרון ברור עליה.
בכר הוכיח לא פעם (מישהו אמר שש פעמים?) שהוא יודע לא רק ללהק שחקנים טובים ולהפוך אותם לקבוצה אלופה, אלא גם לנהל חדר הלבשה בצורה מופתית. נדמה שפחות מעניין אותו כרגע מה יהיה גיליון ההתנהגות של שחקניו, אלא הרבה יותר בוער לו למצוא את הגיים־צ'יינג'ר התורן, כפי שעשה כאמור בכל סגל שבנה לאורך השנים.
יהיה כאן ניסוי מעניין - לראות כיצד בכר מסתמך פחות על שחקן אחד שגדול על הליגה הזו, אלא מייצר קבוצה שהיא שלם הגדול מסך חלקיו. מבלי להיכנס לשאלה האם הקדנציה שלו בכוכב האדום בלגרד היתה הצלחה או כישלון (כי נדמה שגם אצל קרלו אנצ'לוטי היה מי שעומד עם סטופר הפיטורין על הראש), הדעה הרווחת היא שהכמעט שנה בבלגרד לימדה את המאמן המבריק הזה גם איך להתנהל בתנאים שלא הכיר קודם (הלחץ והאטרף בבלגרד הוא בית ספר מצוין).
בחיפה יהיה לו, בלי שום כוכבית, גיבוי מקיר לקיר וקארט בלאנש. אבל כדי לזכות באליפות שביעית בקריירה, הוא יצטרך גמישות מחשבתית בלתי רגילה כי מכבי חיפה הנוכחית שונה מאד מזו שהוא הוביל לשלוש צלחות ברציפות. נראה אותו.
פסגת הפחד
יורו 2024 יינעל ביום ראשון הקרוב ועם כל ההייפ סביב הטורניר הזה לפני שהתחיל, והציפייה שיגיע לשיאו מתישהו, מדובר בטורניר הכדורגל המאכזב ביותר מאז מונדיאל 1990, למי שזוכר.
הסיבות לכך מגוונות. זה מתחיל בכוכבי העל שהגיעו לטורניר הזה סחוטים אחרי עונה מטורפת בליגה שלהם ובליגת האלופות. זה ממשיך עם כדורגל פחדני שבו כבר לא מנסים לנצח אלא חיים את המנטרה של 'העיקר לא להפסיד'. זה כמעט נגמר בעובדה שליגת האלופות, עם כל הכבוד לכבוד הלאומי והדגל, זה המפעל הגדול והתחרותי ביותר שגורם ליורו לחסות בצילו.
ויש גם את עניין המאמנים - דידיה דשאן וגארת' סאותגייט הם מאמני על ללא ספק. אבל שחקנים שחווים לאורך עונה שלמה את האוניברסיטה של פפ גוארדיולה, קרלו אנצ'לוטי ויורגן קלופ כבר כנראה לא ממש מתרגשים ממחנה הקיץ של מאמנים לאומיים שלא באמת אחראים לגורל הקריירה והפרנסה שלהם כי את זה, הלחם והחמאה, הם מקבלים במועדונים שבהם הם משחקים.
מה שקיבלנו בסוף זה את התחושה שכדורגלנים לקחו את הטורניר הזה כמו שירות מילואים בסוף העולם שמאלה בימי שגרה. שביזות אחת גדולה. אז נכון, רונאלדו וקרוס הגיעו ליורו הזה כאילו מדובר בסוף העולם מבחינתם. למודריץ' נשבר הלב, וכך גם לכולנו.
אבל האם מישהו מכם ראה בחודש האחרון את קיליאן אמבפה? (הדברים, נציין, נכתבים לפני חצאי הגמר). את פיל פודן? את קווין דה בריינה? תהיו בטוחים שגם ריאל מדריד וגם מנצ'סטר סיטי ימשיכו לקבל גם מאבמפה וגם מדה בריינה ופודן מקסימום תוצרת, כי בקבוצות שלהם עם יכולת כזו פושרת הם יישבו על הספסל, ובנבחרות שלהם יש להם סוג של תעודת ביטוח.
תלמדו מהם
השבוע נערך דראפט ה־NBA, הרגע המכונן של כל קבוצת כדורסל בליגה הטובה בעולם, שבעזרת צעירים יכולה להפוך בן לילה מקבוצה ללא יומרות למועמדת לאליפות. בכדורגל שלנו ובכלל זה העולמי הדברים פועלים קצת אחרת, אבל שווה לשים לב עד כמה מהותית ההשקעה בצעירים. לא רק בגלל הכותרת והרומנטיקה, אלא באמת משום שזהו כמעט הסיכוי היחידי של מועדונים בלי בעל בית עשיר כקורח וקהל עצום לשרוד לאורך זמן.
מכבי פתח תקוה מחזיקת הגביע היא דוגמא ומופת לפס ייצור בלתי נגמר של שחקנים. אבל לא פחות ממנה, כדאי פשוט ללמוד בכל בית ספר לכדורגל את המתרחש במועדון הכדורגל של הפועל ירושלים - שם אורי שרצקי ושי אהרון רק מייצרים ומייצאים בשנים האחרונות, מוכרים שחקנים במיליונים ומחזיקים סגל שכמעט 80 אחוז ממנו מבוסס על שחקני בית.
יתרה מכך, כמעט כל כישרון צעיר, מאוהד אלמגור ועד ההחתמה הטריה של ינאי דיסטפלד שנרכש תמורת 400 אלף יורו, אלה שחקנים שששים להגיע לצד האדום של ירושלים כי הם יודעים ששם יקבלו את הבמה ויגדלו יחד עם המועדון. אייאקס היתה כזו, גם ארסנל, אצלנו הפועל פתח תקוה, אשדוד ונתניה. בהבדל אחד: הפועל ירושלים יכולה להתקיים רק באמצעות פס הייצור הזה והיא גם נאבקת מול אחד המועדונים הפופולריים ביותר בארץ ־ היריבה העירונית שלה בית"ר.
שרצקי ואהרון לא יאהבו את זה, אבל מבחינת העוצמות, זה בערך ההבדל בין יובנטוס לטורינו, ברצלונה ואספניול ומכבי חיפה מול הפועל חיפה. ועדיין, ילדים בירושלים מעדיפים להתחיל בהפועל, ילדים מחוץ לירושלים מעדיפים את מועדון האוהדים האדום על אימפריות. ככה בונים הצלחה. ככה נראה מועדון חפץ חיים שלא מתכוון ללכת לשום מקום, אלא רק לגדול.
קראו גם:
שכחו אותו בבית
ביום שני שעבר נערך בבית הנבחרות בשפיים טקס "מועדון האגדות", שמטרתו היא לשלב את שחקני העבר הוותיקים של ישראל בנבחרת וכן להקים נבחרת ותיקים. מי שיזם את האירוע הם אמיר שלח ויוסי בניון, ש... ובכן, לא הוזמן לאירוע.
בהתאחדות מיהרו להוציא התנצלות רשמית ואמרו ש"טעינו שלא זימנו את בניון, חשבנו שכמי שהיה מנהל מקצועי של הנבחרת ומכיר את כל ההתנהלות בבית הנבחרות, הוא לא צריך לקבל זימון" (כי זה ברור מאליו שיגיע, ש"א).
אין כמעט ספק שלאף אחד בהתאחדות לא היתה כוונת זדון וההתנצלות הזו ראויה ומכובדת. ועדיין, בניון, שלאורך עשרות שנים היה נעלב מכל שטות ודומע לרוב, צריך להיפגע עד עמקי נשמתו. הוא תרם רבות לנבחרת ועשה עבורה כל מה שהיה יכול. יש לו, ויישאר לו מקום של כבוד בכדורגל הישראלי לדורותיו. למרות ההתנצלות, מדובר בפדיחה איומה. היא לא מגיעה לבניון.
דמעות בעיניים
מי שראה את הקליפ המרגש לכבוד ההעפלה של הנבחרת האולימפית לאולימפיאדה, בהשתתפות נשים שכולות, פצועי המסיבה בנובה, חברי הקיבוצים שחייהם התהפכו עליהם ב־7 באוקטובר ועוד רבים וטובים (אם לא הספקתם רוצו לראות), מבין אחרי ההתרגשות והדמעות שנקוות בעיניים, שאחד הדברים היחידים שמאחדים אותנו כעם, זה הספורט. הקליפ הזה לא ישנה סדרי עולם, אבל אולי הוא סוף סוף יכניס קצת בינה בכל הטיפשים ופראי האדם ששרים שירי שואה, מרססים גרפיטי מזעזע ומרביצים לילדים רק בגלל שהצעיף שהם עוטים הוא לא של הקבוצה שלהם. אולי.
נ.ב: שאפו להתאחדות לכדורגל על יצירת מופת של שלוש ומשהו דקות שיש בהן הכל.
אתם אמרתם:
"אם היו מבטיחים לי שאפשר עכשיו לעצור את הגיל, הייתי עוצר"
עודד קטש מצטט שורה של כל מלכת יופי וכל דוגמנית (ידיעות אחרונות, 7 ימים)
