בכניסה לחדר האוכל של כפר הנוער עיינות מתקבצים בני נוער לארוחת הצהריים. התור הישראלי הטיפוסי כולל שיח מתבגרים קולני, זה עוקף, זה צועק וזה ממהר. בתוך המולת הצהריים עומדים שלושה, שגם אחרי תשעה חודשים בארץ, עדיין מתקשים להתרגל. שלושתם נולדו וגדלו ביפן, עלו לארץ במסגרת נעל"ה והשאירו מאחוריהם משפחות וחיים שלמים.
"זה משהו שאני לא מצליחה להתרגל אליו", אומרת אמילי פיטוסי (16). "התורים המוזרים האלה שיש בכל מקום בארץ, ואיכשהו יוצא שתמיד אני נשארת בסוף, גם אם הגעתי ראשונה".
עדיין לא התרגלת?
"לפעמים זה מרגיז ולפעמים מצחיק. אני חושבת שגם התחלתי להשתלב בעניין הזה. אני כבר אפילו פונה למורים בשמם הפרטי".
גדלנו על הסיפורים
פיטוסי נולדה וגדלה ביפן. אביה יהודי ישראלי, אמה יפנית. "נישואי התערובת של הוריי יצרו לי מראה שהוא לא לגמרי יפני ולא לגמרי ישראלי", היא אומרת בערבוביית עברית ואנגלית. "ביפן הרגשתי חריגה כי לא נראיתי כמו כולם, וגם ידעו שאבי יהודי ישראלי. כאן אני שונה כי יש לי אמא יפנית והמראה שלי יותר יפני מישראלי, אבל גם כאן וגם שם לא הציקו לי".
פיטוסי גדלה על שתי התרבויות. "שמעתי על ישראל, ביקרתי בארץ, יש לנו כאן משפחה גדולה של אבא", היא אומרת. "עם סבתא אנחנו מדברים בסקייפ. לפני חמש שנים הגעתי לביקור ואהבתי את המקום והאווירה. רציתי להישאר בארץ, אבל הייתי צעירה מדי וההורים לא הסכימו. הובטח לי שבתיכון אוכל לעלות במסגרת נעל"ה, כפי שעשתה אחותי לפניי, וכך היה".
לוותר על החברים, המשפחה והחיים שאת מכירה זה צעד גדול.
"נכון, היה קשה לי להיפרד ויש געגועים גדולים הביתה. גם הקליטה לא היתה קלה, הכל כאן מאוד שונה, אבל רציתי את זה מאוד".
סייג'י הלל־ווקבישי (15), תלמיד כיתה ט', נולד לאבא יפני ולאמא יהודייה קנדית. לארץ הוא הגיע לפני תשעה חודשים, אבל העברית עדיין לא שגורה בפיו. "גדלתי כיהודי לכל דבר, על המסורת, החגים והסיפורים. למרות שאמא שלי לא גדלה בארץ היה לה חשוב שאגיע לישראל. זה בעצם היה החלום שלה".
והסכמת?
"ביפן לא התחברתי למערכת החינוך. המורים שם קשוחים מדי לטעמי ואין פתיחות לקבל דברים אחרים. אמא שמעה שבארץ זה אחרת ואמרה שכאן אמצא את עצמי טוב יותר. ביקרתי בישראל מספר פעמים ואהבתי את האווירה המשוחררת ואת האנשים. אמא שלי ואחותי הגיעו בעקבותיי והן גרות יחד בירושלים. אבא נשאר ביפן ומגיע לעיתים לבקר".
כיהודי ביפן, הרגשת שונה?
"ביפן אין קהילה יהודית גדולה. הילדים אומנם הכירו את הסיפור שלי מגיל צעיר וקיבלו אותי, אבל ברור שהייתי אחר. גם כאן אני אחר. כל הזמן שואלים אותי אם אני סיני. ישראלים לא כל כך מבדילים בין יפנים לסינים".
מטבוחה זה הכי
גם מאיה ליברמור (16), תלמידת כיתה י', נולדה וגדלה ביפן עם ארבעת אחיה ועם ההורים, ישראלים שהיגרו ליפן. "גדלתי בעיר קטנה, במקום שבו כולם יפנים. הייתי הילדה החריגה בכיתה, במראה בוודאי, אבל התרגלו אלי. עם השיער המתולתל והעיניים הכחולות בלטתי בשוני שלי בכל מקום ביפן".
יפנית היא שפת האם שלה, אבל גם העברית שבפיה קולחת. "ההורים דיברו איתנו עברית בבית ואנחנו ענינו להם ביפנית", היא אומרת. "למדתי בבית ספר יפני, החברים שלי יפנים והחיים שלי נמצאים שם. מצד שני, גדלתי על הסיפורים של ההורים, והסקרנות להכיר את השורשים היהודיים שלי גרמה לי להגיע לכאן. כשאחי הגדול נולד אמא אמרה שכשהוא יעלה לכיתה א' הם יחזרו לארץ, בגלל החינוך הנוקשה ביפן. אבל אז נולדתי אני ואחריי האחים שלי, וזה לא קרה".
וכאן את מרגישה שונה?
"כאן אני דומה לישראלים אבל מרגישה שונה. אני לא באה מאותה תרבות, קשה לי עדיין עם השפה, אני לא מבינה את הישראליות עד הסוף. הכל פה מאוד שונה מיפן".
באיזה אופן?
מאיה: "ביפן אנשים מנומסים. אם מישהו מבוגר ממך, אפילו בחצי שעה, תפנה אליו עם תואר כבוד. כאן פונים למורים בשמם הפרטי בלבד, וזה מוזר לי. ביפן אין כזה דבר לצעוק בכיתה, לקלל או להרביץ, המשמעת נוקשה".
אמילי: "ביפן הכל מאוד מוקפד. יש סדר ברחוב, בכביש, בכיתה, בבית, אפילו בצורת החשיבה. כולם צריכים לחשוב אותו דבר, או לפחות להגיד שהם חושבים אותו דבר. אם אתה חושב אחרת אסור לך להגיד, זה לא מתקבל".
מאיה: "זה אחד הדברים שאני מאוד אוהבת בארץ, היכולת להביע דעה גם אם היא שונה משל אחרים. בכלל, האפשרות לחשוב אחרת ולהתווכח עם אנשים מבוגרים מאוד קוסמת לי".
סייג'י: "ביפן, בכיתה, אם אתה לא מבין או רוצה לחדד משהו ושואל שאלה אתה מרגיש דפוק. בארץ כולם כל הזמן שואלים או משתתפים. זה היה לי מאוד מוזר בהתחלה".
מה ידעתם על ישראל?
מאיה: "שמענו סיפורים מההורים, אבל כל המידע שמגיע מהתקשורת הוא לרוב נוראי. ישראל מוצגת כמקום שיש בו מלחמות ואם תיסע אליו יש סיכוי שתמות. גם אני חששתי שאם אגיע לכאן אמות. רק כשהגעתי הבנתי עד כמה המציאות רחוקה".
מה אתם לא אוהבים בארץ?
סייג'י: "אני עוד לא רגיל לאוכל, אבל הכי אוהב מטבוחה".
אמילי: "קשה לי עם החום. למערכת החינוך אני ממש לא מתגעגעת. אני חושבת שלא אוכל לחזור אליה אחרי שהבנתי שיש דרך אחרת".
קינוח בנעל?
"תוכנית נעל"ה מגבשת נוער יהודי מהעולם שמגיע לכפרי הנוער בארץ", אומרת קרן ביטון, מנהלת התוכנית בכפר הנוער עיינות, "מדי שנה מגיעים 700 בני נוער מכ־16 מדינות בעולם. כ־40 אחוז מהמשפחות עושות עלייה בעקבות הילדים, וכ־90 אחוז מבני הנוער נשארים בארץ. הם נתמכים בידי משפחות מאמצות ומקבלים את כל העזרה הנדרשת כדי לחוש הצלחה".
אתם חושבים שתישארו בישראל?
מאיה: "אני רוצה להתגייס לצבא ולעשות משהו משמעותי. כשאשתחרר כנראה לא אשאר כאן, אבל גם לא אגור ביפן. אולי במדינה אחרת בעולם".
אמילי: "גם אני לא אשאר בארץ בעתיד. מאוד קשה כאן, וגם מאוד יקר, אפילו יותר מיפן. אני חולמת לעבוד באו"ם ולגור באירופה".
סייג'י: "החלום שלי זה לקנות לאמא בית בירושלים. אני חושב שלא אשאר לגור בארץ. ישראל פחות מתאימה למנטליות שלי. אבל אני עוד צעיר, המון דברים יכולים להשתנות".
הייתם ממליצים לבני נוער יהודים לעלות?
מאיה: "כן, מאוד. זה מחבר אותנו למקורות ולשורשים היהודיים שלנו ומאפשר להכיר בפנימייה בני נוער מכל העולם. המכנה המשותף הוא שכולנו יהודים, וזה מאוד יפה בעיניי".
אמילי: "זה מאפשר לנו לבחור איפה נרצה לחיות בלי להרגיש שפספסנו משהו בכך שלא גדלנו כאן. אנחנו חווים את כל העולמות ומה שנבחר אחר כך זה שלנו".
סייג'י: "בשום מסגרת, בשום מקום בעולם, לא היינו חווים חוויה כל כך מיוחדת. עוזרים לנו כאן עם השפה, הקליטה, ההתאקלמות, הבגרויות, הלימודים. יש כאן משהו מאוד מחבק וזו חוויה טובה".
אגב, מה דעתכם על הקינוח בנעל שהוגש לשגריר היפני?
מאיה: "אני חושבת שזה בעיקר מעניין, שונה ומשעשע. למרות שבתרבות היפנית זה לא מקובל, לא הייתי מתייחסת לזה כאל משהו מעליב".
