כשמשוחחים עם עמית דניאל מראשון לציון קשה להאמין שהיא בסך הכל בת 17. התובנות ודרך החשיבה שלה בוגרים ביותר ביחס לבני גילה, בגלל התאונה הקשה ששינתה את חייה.
ב־27 במאי השנה, צהריי יום שישי, יצאו ליאל בבלר ז"ל, עמית, ושני חברים נוספים מבילוי במתחם הסינמה סיטי לכיוון רחוב ילדי טהרן. לפתע התרחשה תאונת דרכים בין שני כלי רכב שאיבדו שליטה. עמית וליאל נפצעו באורח קשה, ועוד צעיר נפצע באורח קל.
עמית פונתה לבית חולים "אסף הרופא", שם הועברה מיד לטיפול נמרץ. ליאל, שפונתה לבית החולים "תל השומר", נפטרה זמן קצר לאחר מכן. כידוע, משפחתה בחרה לתרום את איבריה ובכך הצילה חמישה בני אדם.
עמית משחזרת לראשונה את היום שבו השתנו חייה. "טיילנו והיינו ביחד, היה לנו כ"כ כיף עד שזה קרה". לדבריה, היא לא זוכרת את רגע התאונה. "את הרגעים שאחרי אני זוכרת. התעוררתי בכביש ולא הבנתי מה קורה סביבי, חשבתי שאני בתוך חלום וחיכיתי שיעירו אותי.
"ראיתי שליאל לידי, לא זזה. לא הבנתי מה קרה אבל ידעתי שזה רע לא סבלתי מכאבים כי הגוף היה מלא באדרנלין, וחוץ מדקירות לא הרגשתי כלום".
עמית לא ידעה על המצב של חברתה ליאל. "בטיפול נמרץ באו אליי הרבה רופאים ואמרו לי שאני אלך ויהיה בסדר, לא הבנתי שיש סיבה לחשוש וגם לא חשבתי שמצבה של ליאל קשה. חשבתי שהיא קיבלה מכה בראש, שהיא מאושפזת כמוני ובסוף היא תתייצב".
עמית זוכרת את הרגע בו נודע לה על מותה של חברתה. "סיפרו לי שמצבה לא טוב, אבל לא האמנתי שעד כדי כך. לילה אחד, אחרי שכל החברים הלכו, הביאו ייעוץ פסיכולוגי וסיפרו לי שהיא לא בחיים".
לאחר חודשים ארוכים של אשפוז, עמית מנסה כעת לחזור למסלול חיים שגרתי. היא מחלקת את זמנה בין מחלקת השיקום ב"תל השומר" לבין תיכון מקיף י' שבו היא לומדת, ומודה שעדיין לא הצליחה להשתחרר מהטראומה.
"אני מרגישה טוב יותר", היא אומרת. "חזרתי למסגרת הלימודים במתכונת מצומצמת ובמקביל אני נמצאת בתהליכי שיקום במשך שלושה ימים בשבוע". עמית תצטרך לעבור עוד ניתוח, שאחריו צפויים לה שישה חודשי שיקום.
"המטרה מבחינת הרופאים היא שאשתחרר ממחלקת השיקום בלי כל ה'אקסטרות', כמו ייעוץ פסיכולוגי וכדומה. בעוד כארבעה חודשים אני צפויה לעבור ניתוח נוסף, שאחריו עוד חצי שנה של שיקום ואז חזרה ל'חיים הרגילים'. 'חיים רגילים' זה לא כמו אצל כל בנות גילי, אלה פשוט חיים רגילים ביחס למה שיש לי כיום".
איך התחושה שנותרת בחיים מתאונה קטלנית כזו?
"אני לא מרגישה בת מזל שאני בחיים. אני אוהבת את החיים, אבל הייתי רוצה להיות עם ליאל. זו תחושה לא נעימה שאני בחיים והיא לא, קשה לחשוב שאדם כל כך קרוב כבר לא איתנו.
"תמיד אמרתי לאמא שלי שאנחנו שומעים על פצועים קשה בתאונות שיצאו מכלל סכנה. אף אחד לא יודע מה עובר עליהם אחר כך. היו ימים שאמרתי לאמא שלי שאין לי מטרה לחיים ואני מתבאסת לקום בבוקר. זה תהליך לא פשוט שאתה עובר עם עצמך ועם הסביבה".
ההסתכלות שלך על החיים כיום היא אחרת?
"ברור. אני כבר לא מאמינה באגדות ובסיפורי נפלאות. הבנתי שהחיים לא קלים ויהיו עוד מכשולים, אבל הבנתי גם שאני עומדת בהם. בהתחלה שאלתי תמיד מה יקרה איתי בעתיד, והשלב של 'העתיד' הגיע. אני חווה את הצורך להמשיך ולהתמודד. יש יותר מחשבות, יותר דאגות, עדיין יש את הקשיים".
אחת הדאגות של עמית היא לגבי השירות הצבאי. "אני חוששת מזה שאולי לא אהיה בצבא. אני בכיתה י"א וזה הגיל שבו מקבלים את הצו הראשון. אני רוצה לשרת בצבא, אבל זה כבר לא מובן מאליו. עדיין יש לי כאבים ומחשבות אם הרגל שלי תחזור לתפקוד מלא, והצו הראשון זה חלק מהעניין".
למרות הקושי, עמית מצליחה להתמודד ויש לה מסר לאנשים במצבה. "אי אפשר שלא לראות את חצי הכוס המלאה", היא אומרת, "אני עם חברים, לומדת ונהנית, ורוצה להגיד לאנשים שלא יתייאשו מהחיים" היא אומרת.
"הייתי במקום נמוך ואני יודעת שאפשר לצאת מזה. כל אחד חושב שהמצב שלו הוא הכי קשה, אבל בשיקום הבנתי כמה המצב שלי עוד בסדר לעומת הדברים שראיתי. צאו, תראו אנשים ותבינו שיש תמיד מקום לאופטימיות".
מאז התאונה מנסה עמית יחד עם בני משפחתה למנוע את התאונה הבאה, למצוא פתרון למקום המסוכן ליד סינמה סיטי שבו אירעה התאונה הקשה.
"חזרתי לזירת התאונה בעצת הפסיכולוגים כדי להתמודד עם הפחד", מספרת עמית. "הייתה לי תחושה שזה שוב יקרה לי. המקום בעייתי ומסוכן מאוד, חייבים לפתור את זה. שבוע לאחר התאונה שלי נהרגה שם אישה בת 67. התנועה שם היא לא דבר נורמלי, אי אפשר להשתלט עליה וחייבים להקים שם גשר כדי לתת ביטחון להולכי הרגל. זה מקום מאוד מלחיץ להיות בו".
