סיגל בר־קובץ לא אוהבת שינויים. היא לא שינתה תסרוקת כבר 20 שנה, היא שונאת תוכנות חדשות במחשב וגם כשמחליפים לה את הטלפון הנייד, היא לא מבינה בשביל מה צריך את זה. ועדיין, יחסית לאחת שמעדיפה שגרה על פני כל מהפך, החיים שלה הספיקו להיטלטל לא מעט. מספיק לפחות בשביל לכתוב ספר, העוסק באחד הדברים שאנשים הכי מתקשים לעשות: לזוז קדימה.
בספרה 'מחר אולי תשתני', שיצא בימים אלה בהוצאת 'כנרת זמורה ביתן', מעבירה בר־קובץ את שלוש הגיבורות שלה מסע של שינויים. "אין מה לעשות, לפעמים אין ברירה", היא אומרת. "תמי היא רווקה שנונה שמקפצת מדייט לדייט וממיטה למיטה וגונזת סוד ענק שלא גילתה לאיש. דגנית היא גרושה יפהפייה שתקועה במערכת יחסים מתסכלת עם גבר שלא רואה אותה ממטר, בעיקר כשהיא לבושה. והדרה נשואה לבעל הלום קרב, ומרגישה שהיא נושמת, אבל לא באמת חיה.
"כל אחת מהן מדשדשת, כמו רבים מאיתנו, במקום תקוע בחיים, ומנסה להיפטר מהדפוסים המעיקים: ממערכות היחסים שמותירות אותנו ריקים, מהחיפוש המתיש אחר האהבה, מהמשקל העודף, מהילדים הבלתי נסבלים, מהפחדים שאין להם סוף. הן נפגשות ב'סדנה לאנשים תקועים', ושם, בחיבור שיכול להיווצר רק בין נשים, הן עוזרות לעצמן, וזו לזו, להיחלץ - כל אחת בדרכה".
אגב, אם אתם מצפים שהכל ייגמר בהכרח בהפי אנד סוחף, אז כדאי שתנמיכו ציפיות. כי ככה זה בחיים. קשה עם שינויים.
פגישות עיוורות וסטוצים בר־קובץ בת ה־50 הספיקה לכתוב שלושה ספרים, שיצאו בזה אחר זה בהוצאת 'כתר', ואחר כך נתקעה ב־18 שנות בצורת. לפני כמה שנים כתבה מדם לבה ספר, שחשבה שיהיה ה־ספר, אבל אף הוצאה לא הרימה את הכפפה. "רק מי שמשקיע כמה שנים טובות בכתיבת רומן, מקבל דחייה מנומסת ונאלץ לדחוף אותו למגירה, יכול להבין את גודל האכזבה", היא אומרת, "לקח לי הרבה שנים להתאושש מהעלבון, לצאת מהתקיעות ולהתחיל לכתוב משהו אחר. חדש. משהו שמדבר על כל האנשים התקועים, שרק כשהם ממש סובלים, הם מצליחים לצאת מאיזור הנוחות, שהוא לא בדיוק נוח, ולעשות שינוי בחיים".
כמו בחייך שלך, כשהתגרשת? "נכון, ובעיניי, גירושים ופירוק של משפחה הוא אחד השינויים הכי דרסטיים שיכול בן אדם לעבור בחיים".
זה קורה בכל משפחה שלישית. "כן, אבל לא אצל הבר־קובצים. אצלנו כולם הולכים בתלם. הכי קונפורמיסטים. לומדים, מתחתנים, עושים ילדים ולא מתגרשים. בלי שטויות של מי אני, מה אני וחיפושים עצמיים. כשזה קרה לנו, ממש לא רקדתי על מדרגות הרבנות. לא הבנתי מאיפה זה בא לי".
כמי שמתקשה להסתגל לשינויים, איך צלחת את התקופה הזו? "לקח לי קצת זמן להתאפס על עצמי ולהבין את כללי העולם החדש. בכלל, יש אווירה של זילות בכל מה שקשור לגירושים. לכאורה זה נורא פשוט, הרי כולם זורמים עם הטרנד, כל הסלבים מחלקים ראיונות פרידה ואתרי הפנויים פנויות ממתינים עם 38 אלף הצעות בשעה. בתכל'ס, זאת התמודדות מורכבת - כלכלית, רגשית, שני ילדים קטנים, המשפחה, הסביבה. זוועה".
והיציאה לשוק הפנויים פנויות? "אין ברירה, אז יוצאים. ורק כשאת שם, את מבינה עד כמה אשליית השפע היא חרטא. את פוגשת גברים שלא סגורים על עצמם, כאלה שגרים כבר שנים באתרי ההיכרויות וכל מיני מבלבלי מוח מקצוענים שמחפשים סטוצים ולא מבינים למה את לא רוצה לבוא אליהם הביתה בדייט הראשון. בקיצור, חומר מצוין לספר. לאנציקלופדיה".
נשמע די מייאש. "אז זהו, שאין פריבילגיה להתייאש. אמרתי לעצמי, סיגל, מחר אולי תשתני, והתאקלמתי בטריטוריה החדשה, בעולם של דייטים משונים, אפים ודאונים, היכרויות, הידלקויות וסערות בכוס מים. אימצתי לעצמי חוג חברים חדש של פנויים פנויות, יצאתי לברים מסריחים מסיגריות וקוויתי שפתאום יגיע 'מיסטר רייט'. אני אדם זוגי, היה לי ברור שאין מצב שאשאר לבד. ידעתי שאני צריכה לעבוד בזה. וכמו שאומרים, יגעת ומצאת – תאמין".
שרוטים, בקטע טוב היא גדלה בראשון לציון (העיר שמקבלת בספר מקום של כבוד ומשמשת כרקע לעלילה), ולמדה בגימנסיה הריאלית בעיר. אביה ז"ל היה מפקח במשרד החינוך, אמא שלה עבדה שנים רבות כמורה, אחיה הוא מורה לעברית בבית ספר ערבי ברמלה, אחותה מורה לספרות, ורק היא חצתה את הקווים לתחום התקשורת.
פרצת גבולות? "אני נראית לך פורצת גבולות? איפה. הייתי ילדה טובה, תלמידה טובה על גבול החרשנית, תמיד בוועד הכיתה ובמועצת התלמידים. הצד המתריס, החצוף והמעז שלי יצא רק במקום אחד: בכתיבה".
כשהייתה בת 15 התקבלה לאייקון התרבותי של אותם ימים, 'מעריב לנוער', והפכה לכתבת מובילה, מוערכת, ביקורתית וחצופה. "קשה לי להסביר את זה, אבל גם היום, בכתיבה שלי, מגיחה סיגל קצת אחרת, שהיא נועזת יותר, מצחיקה ונוקבת, הרבה יותר מכפי שאני בחיים. את מה שאני לא מרשה לעצמי, אני מאפשרת לכותבת שבי. זה דווקא סידור די נוח, ייבדל לחיים ארוכים".
בצבא היא שירתה כמדריכת חבלה ומיקוש, פירקה מוקשי נ"ט בשדה מוקשים ברמת הגולן וחיברה נפצים ללבנות חבלה. כשהשתחררה, הצטרפה למייסדי עיתון 'ראש 1', סיימה תואר ראשון בקרימינולוגיה ותואר שני בתקשורת, והפכה לעיתונאית ולעורכת מגזין ברשת 'ידיעות תקשורת'.
אז העיתונות הייתה בעצם מסלול ברור? "תמיד כתבתי ותמיד קיבלתי פידבקים נלהבים על הכתיבה שלי. המעריץ מספר אחת היה אבא שלי, שאסף את כל הכתבות, כרך אותן וביקש שאכתוב יותר. הוא נפטר לפני חמש שנים, ולצערי לא אזכה לשמוע מה הוא אומר על הספר הזה".
אז בעצם היית ילדה של אבא? "לא חושבת. אל תשכחי, אנחנו משפחה אשכנזית, לא מגזימים בענייני ילדה־של ורגשות וחיבוקים ונשיקות. אנחנו יותר בעניין של מסרים ערכיים וחינוכיים, ובראשם: השכלה. כשאבא שלי למד באוניברסיטה לא היה לו כסף לאוכל ולנסיעה באוטובוס, אבל לספרים כן. במובן הזה כולנו נשרטנו בעקבותיו, אבל בקטע טוב. למרות שהוא כבר לא איתנו, הקול שלו ממשיך להדהד גם בבית שלי. לבנים שלי ברור שיש כלל ברזל: קודם כל לומדים. אחר כך כל השאר".
העצמת נשים אחרי שלוש שנים של בילוי בשוק הפנויים פנויות, הגיע יורם ירון על הסוס הלבן. היא הייתה הדייט הראשון שלו ("לא הספיק להתקלקל", כהגדרתה), והוא היה עקשן ונחוש. כבר עשר שנים הם יחד, ולפני כשלוש שנים נישאו בקפריסין. "מאז אני מסתובבת עם שם משפחה שנשמע כמו פירמה של עורכי דין", היא צוחקת, "סיגל בר־קובץ-דינר־ירון.
יורם, לדבריה, הוא זה שדחף אותה לכתוב את הסיפור שבער לה. הכל כבר היה מוכן לה בראש - הדמויות, העלילה, ההתחלה והסוף. רק המוטיבציה נתקעה. "הייתה לי הרגשה של בשביל מה? אני אכתוב ואזיע ואתייסר ואף אחד ממילא לא יקרא את זה בסוף, לא חבל על הזמן? אבל יורם דחק בי, ועם כל פרק שהתווסף הוא דרבן יותר ויותר. הוא, הרבה יותר ממני, האמין שאפשר לנפץ את תקרת הזכוכית המו"לית, אבל זאת בתכל'ס חלוקת התפקידים בינינו תמיד: הוא אופטימי ושועט קדימה ואני חרדתית וחוזה התרסקויות".
אגב חרדות, בספר את נוגעת בנושא של חיילים קרביים, של הלומי קרב ושל 'שוברים שתיקה'. "כאמא לשני בנים קצינים קרביים, הנושא הדיר ומדיר שינה מעיניי. גיא וניר היו יחד בצוק איתן, ובמקום להתאשפז ב'אברבנאל', כתבתי. קראתי עדויות של 'שוברים שתיקה' וגם הלכתי למפגש שלהם, אבל את האגרוף האמיתי בבטן קיבלתי בשבתות, כשהבן שלי, מ"מ בנח"ל ששירת בחברון, היה חוזר הביתה ומספר – בענייניות ובהשלמה מלאה עם חשיבות המשימה – מה עובר על החיילים שלו. אני לא נכנסת בכלל לקטע הפוליטי, הוא לא רלוונטי, רציתי להביע את הדברים אך ורק מנקודת מבטה של אמא, שתוהה מה זה עושה לילדים שלה".
כמה יש בספר אותך, את סיגל? "יש המון ממני, כמובן, וגם מהמכרים והחברים והחברות שלי, שרובם ככולם תקועים בכל מיני מקומות בחיים, אם כי חשוב לי להדגיש שאף אחד הוא לא דמות מסוימת בספר. אף אחת היא לא אחת לאחת תמי או דגנית או הדרה, אבל הדינמיקה בין הנשים בהחלט לקוחה מהחיים. העצמת נשים בהתגלמותה. בשורה התחתונה, הספר הוא עליי, עלייך ועל כולנו. אני חושבת שכל אחד ואחת יכולים למצוא בהתמודדויות של הדמויות משהו מעצמם ומהיומיום שלהם".
חלום חדש כבר יש? "התיאבון בהחלט נפתח לי, והספר הבא, אני מאוד מקווה, יוולד גם הוא".