פגיעה ישירה של מערבל בטון
שקד טבקול (14), ראשון לציון
"אין דרך אחרת להגדיר את מה שקרה לבן שלי מלבד נס רפואי. דמיינתי בראש את הדברים הכי שחורים. לשמחתי הם לא התממשו ושקד יצא מזה". כך, בקול רועד, מתארת לירון טבקול מראשון לציון את מה שעברה משפחתה בעקבות תאונת הדרכים הקשה אליה נקלע שקד (14).
"זה היה ב-19 ביולי", הוא משחזר. "רכבתי על אופניים בראשון לציון וחציתי מעבר חצייה באור ירוק. פתאום הגיע מערבל בטון והנהג, שלא ראה אותי, פגע בי, עלה לי על הרגליים ונתקע עליי. אנשים מיהרו לומר לו להזיז את הרכב כדי לחלץ אותי. מיד הגיע אמבולנס ולקח אותי לבית החולים אסף הרופא. לאורך כל הזמן ששכבתי מתחת למערבל הבטון היו לי כאבי תופת וסחרחורות והרגשתי חום אימים, אבל לא איבדתי את ההכרה. הגעתי מטושטש לבית החולים ומיד התחילו לעשות לי המון בדיקות ולטפל בכאבים הנוראיים".
"חזרתי מהעבודה באותו יום וללא הסבר ליוותה אותי תחושה לא טובה", מספרת לירון. "קיבלתי טלפון ממספר לא מוכר והאישה שמעבר לקו שאלה אם אני אמא של שקד. השבתי שכן והיא מיד אמרה, 'הבן שלך עבר תאונת דרכים'. חשבתי שמדובר במשהו קטן, לכן אמרתי שאבוא לקחת אותו, אבל היא אמרה, 'זאת תאונה עם משאית'. צרחתי בהלם. שאלתי אם הוא חי. היא נתנה לי לדבר איתו ושקד צעק, "אמא, אני חי אבל אני עומד למות".
"מיהרתי לבית החולים, אבל הייתי בעולם אחר", היא אומרת ומודה שאיבדה את העשתונות. "לאורך כל הנסיעה דיברתי עם הפראמדיק ובכיתי. קיוויתי שירגיע אותי, אבל הוא השיב שהוא לא יודע מה מצבו של שקד. דמיינתי את הכי שחור שיש".
במחלקת טיפול נמרץ, מספרת לירון, היא נפלה על הרצפה מרוב הלם ובהלה. "הרופא אמר שאני חייבת להתאפס על עצמי ולהיות חזקה עבור שקד. ההערכות הראשונות היו קשות. אמרו לי להכין את עצמי לאשפוז ממושך בבית החולים. חשבתי על העתיד שלו, על הנכות שתלווה אותו ועל החיים שלנו שישתנו מקצה לקצה. למזלנו קרה לנו נס, אי אפשר להגדיר את זה אחרת. לא נגרמה פגיעה בעצבים ולכן לא תהיה לו נכות. שקד עבר סדרת ניתוחים, טיפולים בתאי לחץ ועוד. הודות לטיפולים בבית החולים הוא הולך היום שוב על הרגליים. זה נס שהוא בכלל חי אחרי תאונה כזאת. הפגיעה פספסה במילימטרים את העצבים ובכך נמנע נזק הרבה יותר גדול".
קראו גם:
בין חיים למוות בשמורה האינדיאנית
אופיר שניצר (56), באר יעקב
חודשים ארוכים ציפו אופיר שניצר ואשתו לטיול החלומות שלהם בארצות הברית. "זה היה אמור להיות טיול של שבעה ימים במדינת ניו יורק, עם אגמים, מפלים וטבע במיטבו, ולסיום שלושה ימים במנהטן", אומר שניצר. שום דבר לא רימז על כך שדווקא במקום הכי פסטורלי הוא עומד להתנדנד בין חיים למוות.
"בשישי בערב, ביום השני של הטיול, הגענו למלון בשמורה אינדיאנית קרובה לגבול הקנדי, שש שעות נסיעה מניו יורק", הוא מספר. "בשעה 22:30 שמעתי פתאום רעש בתוך הראש, משהו כמו עיפרון שנשבר, ותוך כמה דקות התחיל כאב ראש מטורף, כאילו הוא תכף מתנתק לי מהגוף. לקחתי שני כדורי אקמול והזמנו את השירות הרפואי של המלון. לאחר בדיקה שגרתית, שלא נמצא בה דבר, הם הציעו לנו לחזור אליהם תוך כמה שעות אם המצב לא ישתפר. הלכנו לישון, וכשהתעוררנו מוקדם בבוקר, כאב הראש עדיין הורגש במלוא עוצמתו. בשיחה עם הכלה שלי בארץ היא התעקשה שאתפנה לבית החולים. הדבר האחרון שאני זוכר הוא שלחצתי על אפליקציית ביטוח הבריאות של הפניקס בנייד, חוברתי למוקד והעברתי את הטלפון לאשתי. מפה אני כבר לא זוכר דבר".
שניצר ואשתו הגיעו לבית החולים הקרוב ביותר לשמורה, "ושם, בתום בדיקת CT, התברר שאחד הוורידים במוח נפרץ, ושמדובר בשטף דם בראש שהם לא מסוגלים לטפל בו”, הוא אומר. “מיד הוטסתי במסוק, כשאני במצב קריטי, מורדם מונשם, לבית חולים במרחק 300 ק”מ משם, בעיר סירקיוז”. שישה צוותים רפואיים עמלו על הטיפול בשניצר, שנותר מורדם ומונשם במשך ימים. “לאחר שבועיים החליטו לנתח אותי ולהשתיל לי נקז שינקז את עודף הנוזלים מהמוח עד לחלל הבטן”.
גם החזרה לארץ – בחלוף שלושה שבועות, הפכה למבצע. רופא, שהגיע במיוחד מישראל, ליווה אותו לאורך כל הטיסה חזרה. "סטטיסטית כ-40 אחוזים לא שורדים את השלב הראשון ונפטרים ביום הראשון", הוא אומר. "מבין השורדים, לכ-66 אחוזים יש פגם נוירולוגי קבוע כלשהו. אני שייך למיעוט".
איך אתה מסביר את הנס הזה?
"בזכות רצף הנסיבות, מאשתי שידעה לקבל את ההחלטות הנכונות, דרך ההטסה המהירה במסוק לבית חולים שידע להתמודד עם האירוע, וכלה בצוותים הרפואיים שהימרו בזמן הנכון על הטיפול הנכון".
היום, כשלושה חודשים לאחר שובו לארץ, שניצר שב לכל הפעילויות שעשה ולעבודתו בניהול מכירות בהיי-טק. "ההבדל היחיד הוא שאני מקפיד לנהל חיים בריאים יותר שכוללים הליכות יומיות, אכילה בריאה ושגרת חיים רגועה יותר".
ומה עם הטיול שנקטע?
"כמובן שנחזור ונשלים אותו".
היימליך בשנייה אחרונה
מוריה (18) ומרים (6) דורפמן, בת ים
ניר דורפמן מבת ים הוא מתנדב ותיק באיחוד הצלה ובמסגרת עבודתו כמוהל טס לחו"ל לבצע בריתות. לפני מספר חודשים, בעודו בגרמניה, קיבל קריאה של איחוד הצלה שזעזעה אותו.
"אני מחובר לכל הקבוצות של הכוננים ופתאום ראיתי את כתובת הבית שלי. באותו רגע הלב החסיר פעימה", הוא מספר. "אני נמצא במדינה אחרת, אבל משהו מתרחש בבית שלי. התקשרתי לרעייתי, שלא הייתה בבית, ומיד אחר כך לבתי הבכורה מוריה, שסיפרה לי שאחותה נחנקת מגוף זר".
מוריה דורפמן, תלמידת סמינר בת 18 בלבד, שהתה בבית עם אחיה הצעירים, ינון (16), מוישה (13), יעל (11), מרים (6) ויהודה (שנה וחצי), בזמן שאמם לקחה את יוסף הקטן לעשות חלקה, לרגל הגיעו לגיל שלוש. כששמעה קולות בכי מהסלון לא התרגשה. "אחי הקטן בכה ובמצבים כאלו יעל מטפלת בו, אבל הבכי לא פסק, אז הלכתי לסלון ופתאום אני רואה את מרים כחולה, מניחה יד על הצוואר ולא יכולה לדבר". באותו רגע הבינה מוריה כי אחותה הקטנה נחנקת מסוכרייה עגולה ומיהרה לבצע בה פעולות להוצאת גוף זר.
כיצד ידעת לתפקד?
"לאחרונה השתתפתי בקורס 'תן כבוד' בבת ים שבמסגרתו מלווים קשישים, בודקים להם מדדים, עוזרים במה שאפשר ומדווחים למרפאה במקרה הצורך. במסגרת הקורס לימדו אותנו כמה מהלכים בסיסיים, בניהם גם היימליך והוצאת גוף זר. אני חייבת להודות שברגע הראשון קפאתי. שום דבר לא מכין אותך למצב שזה יקרה למישהו שאת מכירה ואוהבת, אבל אז התאפסתי ותפקדתי".
כשניר התקשר הסוכרייה כבר נפלטה, אך מרים עדיין לא נראתה טוב. "היא הייתה כחולה", אומרת מוריה. "הייתי על הקו עם איחוד הצלה והכוננים באו לראות מה איתה. היום ברוך ה' היא בסדר. עד הרגע הזה אני בשוק ממה שקרה, לא מעכלת שהצלתי את החיים של אחותי. קרה לנו נס אמיתי. אין לי ספק שאם לא הייתי עושה את הקורס, זה היה נגמר אחרת. הכוננים אמרו לי שזה עניין של שניות ואחותי כבר לא הייתה איתנו. גם ההורים ממש התרגשו, אמרו שאני גדולה מהחיים והודו לה' שהרשו לי ללכת לקרוס כי זה חזר אלינו. למדתי כדי להציל אחרים, אבל הצלתי את המשפחה שלי".
"לכל ילדיי יש נחישות", אומר דורפמן. "אין לי ספק שבעתו ובזמנו גם הם יצילו חיים".
