אין שיפוצניק חובב או מקצועי, או אב בית של מוסד חינוכי בראשון לציון, שלא הכיר את סמי מלכה ז"ל (77), הבעלים של חנות כלי העבודה ברחוב יהודה הלוי פינת פינסקר בעיר.
את החנות פתחו סמי ורעייתו לוסי (73), שעבדה איתו במשך 42 שנה. היא פירנסה את משפחתם, אבל גם הפכה למוסד ראשוני מיתולוגי, שהוא חלק בלתי נפרד מרחוב יהודה הלוי.
בתחילת החודש מלכה נפטר. הוא הותיר אחריו רעיה, שלושה ילדים ‑ תמיר (55) קרן (51) ומיכל (43), שבעה נכדים ואלפי לקוחות שהגיעו בעיקר עבור עצה חכמה ומילה טובה. לאחר מותו התבררו הרבה מאוד דברים שאף אחד לא ידע עליו.
"כילד הייתי מבלה הרבה בחנות של אבא", נזכר הבן תמיר. "הייתי בכיתה ג' כשהם פתחו את החנות. אבא הביא לאט לאט סחורה מתל אביב והתפקיד שלי ושל חבריי היה להביא אותה מהמרפסת בביתנו לחנות. זה היה קרוב והיינו עושים הכל ברגל. אבא היה מביא הביתה ציוד ואני והאחיות שלי היינו מכינים ערכות עם המיתוג של החנות. הוא היה משלם לנו עשר אגורות עבור כל ערכה. אלו היו דמי כיס, אבל גם הדרך שלו לשתף אותנו בעבודת החנות".
קראו גם:
"עבדתי במחסן ועם הזמן עברתי לקופה, למכירות וגם עשיתי משלוחים, כי לאבא היה חשוב השירות", ממשיך בנו ומספר. "הוא לא היה רוצה להטריח אב בית של בית ספר בשביל שכפול מפתח, אז הוא היה שולח אותי לאסוף, לשכפל ולהחזיר. הוא נתן שירות לכל בתי הספר בעיר, אין מנהל או אב בית שלא הכיר אותו. גם כשהרשתות הגדולות נפתחו לא היה לאבא תחליף, כי אנשים באו בשבילו, כדי להתייעץ על עבודות שיפוץ, אבל גם כדי לשתות קפה ולשתף בבעיות אישיות. הרבה מהם שיתפו אותו בחייהם האישיים. אבא אהב לחבר בין אנשי מקצוע ללקוחות ומעולם לא לקח שקל. הוא גם נהג להחליף מוצרים שנקנו ברשתות רחוקות כי ידע שיש אנשים שקשה להם לנסוע רחוק.
"לפני 27 שנה קרובת משפחה אמרה לאבא שיש עולה חדש מברית המועצות שהגיע עם משפחתו וחייבים לעזור לו. הוא לא ידע מילה בעברית אז אבא תיקשר איתו בפנטומימה. הם סיכמו שהוא יילך לאולפן בבוקר ויבוא לעבוד בחנות אחר הצהריים, אבל גם בחנות אבא היה מפנה זמן ללמד אותו מילים בעברית. הוא עובד שם עד היום והמשיך עם הבעלים החדשים".
למרות חיבתו לעסק הפרטי, מלכה חלם על עתיד טוב יותר עבור ילדיו. "כנער חלמתי להקים חנות דומה, אבל אבא אמר לי שקודם כל אלך לרכוש השכלה אקדמית והחנות תמיד תחכה לי. הוא צדק, כי עד שסיימתי ללמוד כבר פניתי לכיוון אחר. אבל עבור אבא החנות הייתה הכל. גם כשחלה היה מגיע אחרי טיפולי כימו, כי ידע שיש לקוחות שמחכים לו. רק לקראת הסוף נאלצנו למכור את החנות, אך הרוכש ביקש לשמור את שם החנות כי מלכה סמי זה מוניטין".
בשבעה של מלכה גילו ילדיו כי מאחורי המוניטין מסתתרים סיפורים רבים שלא הכירו, והם נדהמו לגלות מה היה עושה אביהם בלי לספר לאף אחד.
"תמיד ידענו שאבא איש של חסד", מספרת הבת קרן, "אבל בשבעה שמענו סיפורים שהפתיעו אפילו אותנו. סמוך לחנות של אבא היו אטליז, ירקניה ומכולת לשימורים. סיפרו לנו שאבא היה מביא לרב השכונה כרטיסי ביקור של החנות ומאחוריהם היה כותב סכום וחותם. את הכרטיסים הרב היה מעביר לנזקקים שהיו 'רוכשים' איתם בחנויות הסמוכות ובעלי העסקים ידעו שאבא ישלם את החוב עבור הכרטיסים. כך הוא הצליח לתרום מבלי לדעת למי הכסף עובר".
עוד מוסיפה הבת ואומרת: "אבל, מה שממש ריגש אותנו היה לשמוע שכשאבא מסר את הכרטיסים לרב, אביו, סבינו דויד, שאותו היינו מכנים 'פפה', נהג לומר לו: 'אל תשמח ותרגיש סיפוק כי תרמת לאחרים, אלא תשמח ותגיד תודה שאחרים מרשים לך לסייע להם'. זה מעיד שהנתינה הזאת הייתה מושרשת באבא עוד מילדות. כתבנו על המצבה שלו ציטוט מהשיר 'אבי' של יהודה עמיחי ‑ 'נהרות ידיו נשפכו לתוך מעשיו הטובים'. זה מסכם את מי שהוא היה".
