יותם הראל ושרונה שמוניס (לימים שמוניס הראל) הכירו בגיל 28 במסיבה של הפנג'ויה, היא הייתה סטודנטית לעיצוב פנים עם ותק עשיר בתחום רפואת השיניים והוא היה סטודנט למנהל עסקים, שני צעירים שחלמו על אהבה ומשפחה, אבל רגע אחרי שהצליחו לכבוש את כל היעדים, התנפץ החלום והפך לסיוט. שרונה החליטה לחגוג את יום הולדתה ה-40 עם חברות במסיבת הנובה ברעים, משם כבר לא חזרה.
הבוקר הטראגי. "היא בעיקר דאגה לי ולילדים"
"הכרנו לראשונה בפנג'ויה באילת דרך חברים משותפים", מספר השבוע יותם, "שלושה חודשים אחרי היא הגיעה למסיבה בה ניהלתי את האבטחה בחוף ראשון וניסתה להכיר לי את חברה שלה, אבל הבהרתי לה שאני מעוניין בה. תוך תשעה חודשים כבר הצעתי לה נישואים, היה לנו ברור שאין לנו למה לחכות".
קראו גם:
בני הזוג הקימו את ביתם בראשון לציון והביאו לעולם 2 ילדים - רום (10) ואלמה (7), שחגגה לאחרונה יום הולדת עצוב, לראשונה בלי אמא.
"שרונה הייתה הכל בבית, היא היתה מרכז המשפחה, היא קיבלה את כל ההחלטות הקריטיות, כל ניהול הבית היה בידיה. אני הייתי עובד בשתיים ולפעמים גם בשלוש עבודות ביום, לעיתים מגיע הביתה לשעה בצהריים, יורד עם הילדים לפארק וממשיך לעבודה הבאה, היא טיפלה בהכל. ברמה שכשהגיעו מארגוני נפגעי פעולות איבה לשאול במה צריך עזרה ביקשתי שיסבירו לי איך מפעילים מכונת כביסה, איך אני מקבל את הבגד שלי עם הריח והרכות שרק היא ידעה ליצור".
הוא לא דמיין שדווקא בחגיגות ה-40 יאבד אותה. "היא גדולה ממני ב-9 חודשים, בתחילת אוקטובר טסנו לנופש זוגי בבטומי לחגוג לה 40 ועכשיו אני אחגוג 40 בלעדיה. היא מאוד אהבה מוסיקה, גם למדה עריכה מוסיקלית, כשהיו מסיבות גדולות כמו ברנינגמן או פסטיבלים בשוויץ הייתי מצטרף, למסיבות הרגילות לא באתי כי ידעתי שבמקום לבלות היא רק תבדוק אם אני מסתדר ולא מתבאס ותמיד השתדלתי לתת לה ליהנות ממה שהיא אוהבת ולא רציתי להפריע לה.
"היא יצאה בשעה אחת וחצי בלילה והגיעה לשם ב-3:02, אני זוכר במדויק כי הכל מתועד בהודעות בינינו, עד ההודעה עם הווי הכחול האחרון שהגיעה ב-9:07, התכתבות שחודש אחרי הטבח קעקעתי על גופי. שרונה חשבה שהיא ליד כפר עזה, ברגע שהתחילו האזעקות שוחחנו, היא בעיקר דאגה לי ולילדים, היא תמיד היתה אמא מאוד חרדתית".
את מה שקרה אחרי שהחלו האזעקות יגלה הראל מהודעות קצרות שיקבל מרעייתו, רסיסי סיפורים שישמע ממבלים ובסופו של דבר רק חצי שנה אחרי האסון ישמע את הסיפור במלואו.
"בהודעות הראשונה היא עדכנה אותי שיש פקק ביציאה מהמסיבה, ביקשתי ממנה שלא יעברו דרך שדרות כי כבר פורסם הסרטון של הטנדר הלבן שם. חבר טוב שלנו שנהג ברכב צעק לי 'יותם אל תדאג, אני שומר עליה'. באותו שלב הם היו הרכב הרביעי בפקק שבראשו מחסום משטרתי, פתאום הגיח טנדר לבן, מחבלים ירדו וריססו שם את כל השוטרים, אחר כך הם כיוונו לרכבים. שרונה ושאר נוסעי הרכב התחבאו מאחורי הרכב וכשהירי הפסיק נמלטו לשטח המסיבה.
"הם היו המונים, אז כולם התפזרו. שרונה סימסה לי שהיא בחפ"ק המשטרתי שבמסיבה, יחד איתה היו מאבטחים ושוטרים חמושים, אבל אז הם יצאו משם, שאלתי אותה 'למה אתם יוצאים?' היא השיבה שהיא לא יודעת. כתבתי לה שאני מודאג ורוצה לצאת לכיוון שלה, גם היא פחדה, לא העלתי על דעתי שאלו ההודעות האחרונות שלנו, לא הספקתי לומר לה שאני אוהב אותה".
אי הוודאות. פותחים את הקבר
מהרגע שנותק הקשר, יותם החל לפעול. "השארתי את הילדים אצל ההורים של שרונה ונסעתי לשדרות, לאופקים, לבתי חולים, לא הייתי חמוש אבל רציתי למצוא את אשתי. הראיתי לאנשים תמונה שלה וחיפשתי מידע, קיבלתי כל מיני הודעות, גם רשימות מפוברקות של חטופים שהיא הופיעה בהם. אח שלה פרסם תמונה שלה ומספר טלפון והתחילו לזרום טלפונים, ערבים מעזה וגם מתוך ישראל התקשרו אלינו ללא הפסקה, אבא שלה קיבל שיחה מעזה, אמרו לו ששרונה נמצאת איתם ואני לא רוצה להמשיך לומר מה הם טענו שהם עושים.
"אחר כך קיבלנו שיחה עם מבטא ערבי מהארץ, אדם שטען שהוא נמצא ליד הגופה שלה והוא שולח צילום של מסמכים לזיהוי, אבל שלח תמונה של כלב. כל מיני שיחות הזויות. ניסיתי להסתיר מהילדים אבל הגדול שמע דברים, אז סיפרתי להם שאמא הלכה לאיבוד ועכשיו כולם מחפשים אותה, אבא, הצבא, המשטרה, כולם מנסים להחזיר אותה.
"אחי הקטן גויס למילואים, אחי הגדול התגייס להסברה, התראיין בכל רשת, הודו, אירלנד, ארצות הברית וישראל, אני לא הייתי מסוגל לדבר. אבל ביום השלישי ארגנתי ציוד ותרומות לחיילים וירדתי דרומה לחלק. מה יכולתי לעשות? בדיעבד רק בחודש מאי גיליתי מה קרה לה אחרי שיצאה מהחפ"ק. פנו אלינו מהמדינה וביקשו לפתוח את הקבר של שרונה, אמרו שיש חשד שבקבר שלה יש שרידים של אדם אחר.
"אני לא אדם דתי אבל ניחם אותי כשאמרו שזה בפיקוח הלכתי. הייתי צריך לעכל את זה ולשוחח עם ההורים שלה אבל כמובן שהסכמנו. אם אני הייתי במצב הזה גם אני הייתי רוצה לדעת את האמת, אני לא מסוגל לדמיין מה עובר על משפחה במצב כזה, שלא יודעים אם הילד חטוף או נרצח. בדיעבד הבנו שמחפשים שרידים של אליקים ליברמן ז"ל ואכן מצאו אותו בקבר של נרצחת אחרת.
"לא הייתי כשפתחו את הקבר, אמא שלה היתה שם אבל זה הוביל לקבלת מידע. הבנו ששרונה ברחה לכיוון האמבולנס שכידוע חטף RPG ומי שהיה בו נהרג, היא לא הספיקה להגיע לאמבולנס, אבל ההדף פגע בה והיא נהרגה במקום. זו הסיבה שהם חשדו שבקבר שלה יש שרידים של אנשים נוספים".
איך בסופו של דבר גיליתם ששרונה נרצחה?
"עשרה ימים אחרי המסיבה הגיעו מהצבא לבשר לנו שהיא נרצחה. כבר לא בכיתי, הייתי מוכן לזה. אחרי כל כך הרבה זמן של חוסר אונים הייתי כולי אכול, רק רציתי לקבל מידע. אחרי שנשמתי אוויר הלכתי לילדים, סיפרתי להם שמצאו את אמא אבל אמא לא בחיים ולא תשוב. הגדול בכה, הקטנה לא, חשבתי שלא הבינה אבל היא ענתה לי שהיא מבינה, שהיא עצובה אבל לא מפחדת. בשבעה לא הייתי אני, הרגשתי שאני רואה הכל מבחוץ, ניחמתי אנשים, לא באמת הבנתי מה קרה. רק אחרי הלוויה פגשתי את החבר שהיה איתה, הוא נפצע מכדור ורסיסים ועבר טראומה קשה, הוא סיפר לי מה שידע, עד היום הוא בא לבקר אותי הרבה, כבר לא מסוגל לחזור על המשפט שאמר לי אז 'יותם אל תדאג, אני שומר עליה'".
החיים התהפכו. "לא חושב על העתיד"
מאותו רגע חייו השתנו ללא היכר, יום אחרי יום הוא לומד לבנות שגרה חדשה, כזאת שלא חלם שיאלץ להתרגל אליה אך הוא עושה כל שביכולתו כדי להסתגל אליה. "שיניתי את החיים שלי ב-180 מעלות. למזלי יש לי ילדים טובים מאוד, הם ממש התבגרו בחודשים האלו. קמים בבוקר יפה, מתלבשים לבד ומתארגנים, בלי ויכוחים ובעיות. ברגע שהחופש התחיל נסענו לאילת, להרגיש קצת טוב, זה היה קשוח כי זה מצב שלא הייתי מדמיין להיות בו בלי שרונה אבל הילדים נהנו וזה מה שחשוב. לקטנה יש קייטנה והגדול לפעמים בא איתי לעבודה, זה בכלל שונה עבורם, פעם הם לא נשארו לבד בבית דקה, היום הילד כבר למד לחזור לבד מבית הספר, לחמם אוכל, להסתדר, אני תמיד משגיח אבל זה השפיע עליהם.
"גם אני איבדתי את אבא שלי בגיל 10, הוא היה בן 45 ונפצע במילואים מרסיסי ירי. אני לא זוכר הרבה מהתקופה הזאת, גם לא משווה ביני לבין הבן שלי. אז פחות היתה מודעות לטיפולים פסיכולוגיים. אבל הילדים שלי הולכים לטיפול רגשי, בהתחלה הם לא דיברו על מה שקרה, אני חושב שהם לא רצו להקשות עליי, אבל הטיפול עוזר להם להיפתח".
ואתה?
"אני בקבוצת תמיכה של העירייה, יש שם רק הורים של נרצחי נובה, אבל אנחנו מבינים אחד את השני וטוב שיש את מי לשתף, זה מקל לדבר עם אנשים במצב הזה. אני לא חושב על העתיד, מתרכז בלעבור כל יום בהווה. לא רואה חדשות ואין לי דעה לגבי המצב, ברור שאשמח לראות את כל החטופים שבים בשלום, אבל אני מרגיש שאת מה שאיבדתי לעולם לא אקבל בחזרה, אז בשבילי כלום כבר לא משנה. בחלומות הכי שחורים לא האמנתי שאתנהל כך לבד, תמיד הייתי אומר לשרונה בצחוק שאם קורה לה משהו אני בא מיד אחריה, לא חשבתי שזה עלול להפוך למציאות שלי, יתום צה"ל ואלמן עקב פעולות איבה. אני מרגיש שעברתי מספיק".
