כל חייו התגורר דילן לנדאו בראשון לציון, שם הוא גם עובד כלוחם אש בתחנת הכיבוי. גם אחרי שהתחתן עם אולה בת זוגו, המשיכו השניים להתגורר בעיר. רק דבר אחד הקשה עליהם להמשיך להישאר שם - מחירי הדיור הגבוהים. אחרי מחשבה על העתיד השניים החליטו לנסות את מזלם בשדרות, וכך חודשיים לפני שפרצה מלחמת חרבות ברזל, דילן ואולה ארזו את חפציהם, פתחו בחיים חדשים בעיר הדרומית, ונהנו ממחירים נוחים בדירה מרווחת.
דילן המשיך לנסוע כל יום לתחנה בראשון לציון, בדיוק כמו שעשה ב-7 באוקטובר בשש בבוקר, כשנפרד מאשתו. האזעקות תפסו אותו קילומטרים ספורים לפני שהגיע לעבודה ומאותו הרגע התחולל מחול שדים מבחינתו, עבודה במתכונת חירום בין רצף אזעקות ונפילות ותושבים מבוהלים ומנגד אישה שנותרה בשדרות ומדווחת לו מרחוק שהיא רואה טנדר לבן עם מחבלים מהחלון.
קראו גם:
שבעה חודשים אחרי, מספר לוחם האש על הדרמה הכי גדולה שהייתה לו בתפקיד, על העבודה שהשתנתה מאז המלחמה ועל התושבים שהפכו יותר דרוכים וטראומתיים. "הגענו למצב שאנשים מפחדים לפתוח לנו את הדלת כי הם חושבים שאנחנו מחבלים בתחפושת", הוא מספר השבוע בראיון מיוחד.
השבת השחורה. "מראות שלא ראיתי מעולם"
לוחם האש, סמל דילן לנדאו (30) לא ישכח את המשמרת הזו כל חייו. משמרת בה נאלץ להתמודד עם אינספור קריאות של תושבי ראשון לציון המבוהלים ונפילות טילים ברחבי העיר, כשבמקביל רעייתו מדווחת לו שיש מחבלים מחוץ לביתם והקשר עם אחיו שיצא להצילה נותק. "באותו רגע אתה מתנתק מהכל, אנחנו עוסקים בהצלת חיים ורק בזה מתמקדים,, הוא מספר, "גם היום עדיין יש המון קריאות, אנשים עדיין פוחדים".
לנדאו שעלה לבדו מאוקראינה בשנת 2008 הוא לוחם אש כבר ארבע שנים ועד חודש אוגוסט התגורר בראשון לציון.
"אשתי אולה מנהלת חנות וכבר הרבה זמן הציעה לי לעבור לשדרות בגלל מחירי הדיור, אני התנגדתי, זה נראה היה לי צעד לא נורמלי, אבל אחרי שביקרתי שם הופתעתי לטובה וחתמנו על חוזה. זו אחלה עיר ואנחנו מאוד מרוצים שם.
האזעקות ב-7 באוקטובר תפסו אותו בדרך לעבודה כשהוא כבר על גשר ראשון. "בהתחלה לא הבנתי מאיפה זה מגיע, מצאתי מחסה וכשיכולתי מיהרתי לתחנה שם כולם כבר היו בממ"ד. בכבאות יש לנו נהלים מוכנים לשעת חירום, לא מחכים לזמן אמת כדי להיערך. בעת אזעקה כולם נכנסים למרחב מוגן עם מכשירי קשר ויש לנו קשר ישיר לפיקוד העורף.
"במקביל כבר ראיתי במסכים את כל האזעקות בדרום ויצרתי קשר עם אולה, היא סיפרה לי שהאזעקות לא פוסקות אבל עדיין לא ידעה שיש מחבלים בשדרות, היא לא רגילה לאזעקות האלו אבל ידעה שאני לא יכול לחזור כי אני חייב להישאר בתחנה. אחי הגדול שגר באשקלון הציע לצאת להביא אותה אליהם הביתה וכבר יצא לכיוון שלה".
בשלב הזה בראשון לציון האזעקות לא פוסקות ולנדאו וצוותו מוזעקים פעם אחר פעם. "כיוון שזו היתה שעה של החלפת משמרות היינו בצוות כפול וכמובן שכולם נשארו לעבוד. היו המון קריאות, לנפילות, לרסיסים, אזרחים מבוהלים, זה היה מראה שלא ראיתי מעולם, מראה לא פשוט לעיניים. אנשים ניסו לשאול אותנו שאלות אבל לא היה לנו זמן להתעכב, מיהרנו למקרה הבא.
"למעשה כיבוי אש היה אחד מהגופים הראשונים שנכנסו לדריכות ביום הזה, התחלקנו לצוותים וכל אחד קיבל משימה, בשלב מאוד מוקדם הבנו את גודל השעה. יש לנו תוכנית אב לחירום ולפיה פעלנו, היא רלוונטית לכל מצב, מלחמה, רעידת אדמה או כל שעת חירום".
לבד עם סכין ומטען בממ"ד
בזמן שלנדאו וצוותו התרוצצו מזירה לזירה בראשון לציון, הלכה והתבהרה הסכנה בה נמצאת המדינה ומשפחתו בפרט. "אולה התקשרה ואמרה שהיא רואה סרטונים של מחבלים בעיר, אמרתי לה שאלו סתם אנשים, לא רציתי להפחיד אותה. אחי הגדול הגיע בשעה 7:30 עד הכניסה לשדרות שם עצר אותו מחסום משטרתי ושלחו אותו למיגונית, בשלב הזה נותק איתו הקשר. בראשון לציון הייתה לנו המון עבודה, לא רק נפילות אלא גם אנשים מבוהלים, הראש חשב על אולה ועל אחי, אבל הייתי חייב לתפקד. זה נכון שכולנו בני אדם וכולנו טרודים בדברים שלנו, אבל כשאתה בתפקיד אתה משאיר את הכל מחוץ לתחנה, אנחנו עוסקים בהצלת חיים ומתמקדים במטרה.
"בשלב מסוים אולה התקשרה וסיפרה לי שהיא רואה את הרכב הלבן של המחבלים בחלון, אמרתי לה להסתגר בחדר, היא לקחה מים, מטען וסכין ונעלה את עצמה בממ"ד. אני לא הייתי יכול להגיע אליה. למזלי או לרעתי, במהלך העבודה הראש לא עובד על רגש, אני עושה מה שאני חייב לעשות".
בצהריים הוא כבר קיבל צו 8 לצוות פינוי וחילוץ של פיקוד העורף והתבקש להתייצב בנקודת כינוס. לאחר קבלת האישורים הנדרשים הוא יצא לדרך ובדרכו ניסה לברר מה עם משפחתו. "אם זה היה תלוי בי, רציתי להישאר במשמרת, עם החברים שלי ולעשות את מה שאני כל הזמן מתאמן עליו. אבל בשירות הסדיר שירתתי כחובש במרפאה, ובמילואים בגלל היכולות שלי כלוחם אש גייסו אותי לכוח פינוי וחילוץ של פיקוד העורף. לקחתי כל בגד שהיה לי בארונית ויצאתי, היה ברור לי שיקח זמן עד שאשוב".
רק בדיעבד לנדאו מגלה כי אחיו הגדול נאלץ לנטוש את רכבו והתפנה לחפ"ק משטרתי בשדרות. כיוון ששכח את הנייד ברכב הוא שלח הודעות לרעייתו מאדם שהוא פגש ורק בשעה 15:30 הוא הצליח להגיע לאולה ולחלץ אותה.
"הוא השיג טרמפ לתוך שדרות, הוא תקתק בדלת אבל אני אמרתי לאולה לא לפתוח לאף אחד ולא היה לו נייד לעדכן שזה הוא. רק כשהיא הצליחה לשמוע אותו צועק היא פתחה. שניהם היו צריכים להתאושש, אבל אז הם הבינו שהם חייבים לשוב לאשקלון כי גיסתי והאחיינים שם. מאוד דאגתי להם, לא ידעתי מה עדיף, להישאר שם או לצאת. הם לקחו את הרכב של אולה ואני הסברתי להם כיצד לצאת מסביב לשדרות. הם יצאו בשעת ערב ורק אחרי שבועיים נפגשנו ואחי שב לאסוף את הרכב שנטש".
החזרה לשדרות: "התרגלנו לאזעקות"
למרות הטראומה רק חודשיים אחרי שעברו לעיר הדרומית, דילן ואלה החליטו לפני כמה חודשים לשוב להתגורר בשדרות.
צעד אמיץ, יחסית לתושבים חדשים.
"כן. אבל איך ששוחררתי ממילואים החלטנו לחזור הביתה. לאזעקות כבר התרגלנו, אנחנו לא מתרגשים, מה שמדאיג זו חדירת מחבלים, כי אתה לא יודע מי נשאר בעיר ומי לא. אבל אין לנו כוונה לעזוב את שדרות, טוב לנו שם. במקביל כמובן חזרתי לעבודה בכבאות, כאן אני מרגיש הכי שייך, זה העולם שאני מכיר הכי טוב".
כיצד נראות המשמרות שלכם בימי המלחמה?
"זו תקופה עמוסה, אנחנו עובדים במשמרות של 24 שעות, אבל אנחנו לא עובדים בתנאי מעבדה, אנחנו יודעים לעבוד גם בכאוס, כמו מכונה משומנת שמתפקדת רק שהמטרה העליונה שלנו היא הצלחת חיי אדם ולתת את המענה הכי טוב שאפשר. בתחילת המלחמה התחלקנו למשמרת וחצי ופתחנו 3 מוקדים בעיר, מזרח מרכז ומערב, כדי לצמצם זמני הגעה, כל אחד בצוות יודע מה תפקידו ולאן הוא צריך להגיע, אנחנו מאוד מתורגלים.
"ברור לי שאדם רגיל שלא עשה את כל האימונים שאני עשיתי לא היה מצליח לתפקד כמו שאני תפקדתי מתחילת המלחמה. למרות שהיום יש פחות אזעקות בראשון לציון אנחנו עדיין מקבלים הרבה קריאות, והנה השבוע קיבלנו תזכורת שהמלחמה לגמרי עדיין כאן".
אתה מרגיש יותר דריכות או שאננות אצל תושבים?
"אנשים עדיין מבוהלים. היו אנשים שסירבו לפתוח לנו את הדלת כי פחדו שאנחנו מחבלים, דרשו לראות תעודות ובדקו אותנו דרך העינית. גם אם העירייה מודיעה שיש תרגיל או ניסוי עדיין כל פיצוץ או רעש מוביל להמון קריאות, לרוב ממבוגרים שלא מעודכנים. יש גם מקרים של נעילה בממ"ד או מעידה תוך כדי ריצה למרחב מוגן.
"אנשים יודעים שאפשר לפנות אלינו, לכן אם אישה לא שומעת מהשכנה שלה במשך הרבה זמן, היא תפנה אלינו. ההתמודדות עם האזרח היא לא רק בשריפה, החרדה מאזעקה תמיד קיימת, גם מצפירות ביום השואה וביום הזיכרון. כשאנחנו מגיעים, עצם הנוכחות מרגיעה אותם, הם רואים את הכבאית ויודעים שיש על מי לסמוך".
