כשדודו טסה שר "בלב שלי יש חור שאי אפשר לסגור, אז אני רץ", הוא כמו מכוון חץ ללבם השבור של חברי קבוצת הריצה "Sderot front runners" שארבעה מחבריה נרצחו בטבח השבעה באוקטובר.
לפני כשבועיים הם יצאו למירוץ לאורך כביש 34 והשדות הפסטורליים של עוטף עזה בעקבות המסלול שעשו חבריהם ומתחייבים להשתתף במירוצים ובמרתונים בארץ ובעולם כדי להנציח את זכרם של קובי פריינטה, נעמי שטרית-אזולאי, ליאור ויצמן ואבי עמר.
"אנחנו נמשיך לרוץ", אומר נדיר ג'רבי שייסד את הקבוצה יחד עם פריינטה. "חברינו שהלכו לעולמם יהיו עבורנו השראה וישארו חקוקים בלבנו לעד".
"קובי היה על הכוונת"
הקבוצה הוקמה לפני כשלוש שנים על ידי שלושת החברים ג'רבי, פריינטה שמשמש גם כספונסר, ורפי שטרית מפקד תחנת הכבאות בנתיבות. היא מונה כ-70 חברים משדרות והסביבה שנפגשים כמה פעמים בשבוע בלי לו"ז קבוע ודרישות מחייבות. בין חברי הקבוצה נמנים גם הזמרת חגית יאסו ואלעד קלימי סגן ראש עיריית שדרות. "כל אחד מצטרף לריצה מתי שבא לו ובשביל הכיף שלו", מספר ג'רבי. "שואלים בוואטסאפ מי רוצה לצאת, קובעים מסלול ויוצאים לדרך".
ביום שישי, ה-6 באוקטובר, כתב פריינטה בוואטסאפ של הקבוצה כי הוא יוצא לריצה למחרת בבוקר ושאל מי בעניין. להזמנה נענו אזולאי, מאמנת כושר ומדריכת חוגים תושבת שדרות, וחיון ממושב תדהר הסמוך. ויצמן, איש סאונד וחבר סגל במכללת שדרות, הודיע כי במקום ריצה הוא יוצא לאימון רכיבה לקראת תחרות "ישראמן" בה היה אמור להשתתף. בשעה 6:00 בבוקר נפגשו פריינטה, אזולאי וחיון בנקודת ההתחלה בתחנת הדלק ביד מרדכי ושלחו סלפי ראשון לחברים. המסלול שנקבע: ריצה עד קיבוץ זיקים וחזרה באורך של כ-22 ק"מ.
כ-25 דקות לתוך הריצה התחילו אזעקות ולפי השיגורים שראו בשמים, הבינו החברים שמדובר במטחים כבדים. הם נשכבו על הקרקע תחת עץ בודד וניסו להרגיע את אזולאי שהיתה מפוחדת. בזמן שהמתינו להפוגה באזעקות שנשמעו בשרשרת חלף לידם רכב צבאי משוריין. חיון וחבריו ביקשו מהנהג להסיע אותם לכביש הראשי אבל הוא מיהר למקום אחר ואמר להם לשמור על עצמם. כשהיתה הפוגה קצרה בין אזעקה לאזעקה רצו השלושה לכביש 4, בין יד מרדכי לנתיב העשרה, והסתתרו מאחורי בטונדת בטון. בשלב הזה הם עוד היו אופטימים ומחויכים ושלחו סלפי נוסף וסרטון מהמסתור החדש בוואטסאפ הקבוצתי.
זמן קצר לאחר מכן הם התחילו לשמוע קולות ירי וקריאות "אללה הוא אכבר" שהלכו והתחזקו. חיון נכנס לתוך צינור של חברת מקורות שהיה מונח בשטח ואזולאי נכנסה אחריו. הם כיסו את עצמם בעלים וקיוו שההסוואה תבלבל את האויב. בעודם מתארגנים בתוך הצינור הבחין חיון במחבל שרץ בין מבני הבטון.
"ראיתי את קובי מנסה להימלט ואת המחבל רץ אחריו ומשחרר צרור", הוא משחזר את רגעי האימה בהם צפה בחברו נלחם על חייו. "המחבל היה בטווח אפס מעלינו אבל כל תשומת הלב שלו היתה על קובי. בזמן שהוא ירה לעבר קובי הגיע רכב עם מחבלים נוספים לבושים במדים מנומרים וחמושים בקלצ'ניקובים. הם צעקו למחבל: 'יוסוף תעל' (יוסף תעלה - א.ל) והוא ענה להם: 'פי וואחד הון' (יש פה אחד - א.ל) כשהוא מתכוון לקובי".
בין המחבלים לחיילים
ארבעה מחבלים ירדו מהג'יפ והצטרפו לחברם: "גם הם עברו בין הבטונדות ממש מעלינו", מספר חיון. "הם היו במרחק נגיעה מאיתנו אבל לא הבחינו בנו. נעמי ואני היינו קפואים במקום, מנסים לנשום בדממה כדי לא להסגיר את המיקום שלנו. למרות שהיינו מוסתרים הרגשנו הכי חשופים".
הם נשארו בתוך הצינור גם אחרי שהמחבלים נסעו מהמקום והמתינו שהחיילים של צה"ל יבואו לחלץ אותם. "אמרתי לנעמי שאם עד עכשיו לא קרה לנו כלום עדיף שנישאר במקום ונמתין", מספר חיון. "במשך שש שעות ראינו טנדרים עמוסים במחבלים נעים בחופשיות על הכביש כאילו כלום".
בשעה 12:00 הגיע לאזור רכב עם חיילים של צה"ל וחיון צעק לעברם: "צה"ל, אנחנו אזרחים". להפתעתו פריינטה קם מהשיחים ושאל אותם אם הם בסדר. "חשבנו שהוא מת", אומר חיון. "אבל הוא פשוט נפל, התגלגל לאחד השיחים והתחבא. המחבל חשב שהוא פגע בו ועזב את המקום".
החיילים הסבירו לרצים כי הגזרה בוערת ואין אפשרות לחלץ אותם וארבעה מהם נשארו כדי לאבטח אותם. הם חשבו שהכל מאחוריהם ופריינטה אפילו התקשר למשפחה ומסר כי הוא תיכף חוזר. אלא שברגע אחד שוב המצב הקצין: קרב יריות התפתח בין החיילים למחבלים ורימונים הושלכו לכל עבר והתפוצצו. אזולאי נורתה מספר פעמים וחיון שהיה לצדה ספג כדור אחד. בדיעבד התברר לו כי החייל שעמד מאחוריו נטרל את המחבל וכי שני לוחמים שלנו נפלו בקרב.
רכב אזרחי ישראלי שהגיע למקום פינה את שלושת החברים לכיוון יד מרדכי ומשם הם הובהלו לבית החולים ברזילי באשקלון. פריינטה ואזולאי לא שרדו את הפציעות ואילו חיון יצא בנס עם צלעות שבורות וקריסה חלקית של הריאה.
חצי שנה חלפה מאז אבל בראש של חיון עדיין השבעה באוקטובר. "כל יום וכל לילה אני רואה לנגד עיניי את נעמי וקובי", הוא מספר. "הם באים אליי בחלומות ומלווים אותי במהלך הריצות. לא היה קל לחזור לרוץ, בהתחלה הייתי מפסיק באמצע מרוב מועקה".
"יש מסלולים קשים לריצה"
חיון (40) ורעייתו עברו למושב בדרום לפני כשש שנים מרמת גן. העבודה והשגרה גרמו לו לעלות במשקל והוא התחיל לרוץ כדי לשרוף קלוריות ולשחרר את המתחים. חבר משותף עשה לו היכרות עם פריינטה והוא הצטרף לקבוצת הריצה. "הפכנו לחברים טובים", אומר חיון. "למרות שהאופי של הקבוצה היה יותר חופשי ובלי מטרות ויעדים, לא ויתרתי על אף ריצה מתוך בחירה".
יש לך רגשות אשמה על כך ששרדת והם לא?
"אלו מחשבות שכל הזמן עוברות בראש, לא בצורה של אשמה אלא יותר על זה שיכולתי לגמור כמוהם. אני גם מריץ תסריטים של איך הייתי יכול לנהוג אחרת והאם היה סיכוי להציל אותם".
קראו גם:
הוואטסאפ של הקבוצה התפוצץ באותן שעות מורטות עצבים של השביעי באוקטובר בהודעות של חברים שביקשו להתעדכן במצבם של הרצים ולשאת תפילה למענם. מאוחר יותר התברר כי הטרגדיה היתה גדולה יותר ושני חברים נוספים נהרגו. ויצמן נרצח בידי המחבלים כשרכב על אופניו בסמוך לצומת שער הנגב ורפ"ק עמר (54) ממושב עוצם, קצין בכיר ביחידת יואב של המשטרה, נהרג בקרב לשחרור קיבוץ בארי.
"היינו בדאגה גדולה", נזכר נדיר ג'רבי חבר קבוצת הריצה. "החשש שלנו הלך וגבר לקראת הצהריים כשהקשר עם קובי, נעמי ורם נותק. היינו במצב של חוסר ודאות שהנורא מכל קרה, ובערב התבשרנו שהם נרצחו. ג'רבי ויתר באותו בוקר על הריצה המוקדמת ובדיעבד ניצלו חייו: "העדפתי לרוץ בשעה קצת יותר מאוחרת ובמסלול אחר אבל בסוף האזעקות השאירו אותי בבית".
מאז הושבתה פעילות הקבוצה וחבריה פונו לבתי מלון ברחבי הארץ. מתוך האבל הכבד הם החליטו להשתתף במרתונים ובמירוצים שהתקיימו בערים אחרות כדי לשמור על הרוח של חברי הקבוצה ולהוקיר את זכרם של הנרצחים. בפברואר השתתפו כמה חברים בחצי מרתון ים המלח ונשאו שלט עם דיוקנם של ארבעת החברים, וחודש לאחר מכן הם הוקירו את שמם במרתון ירושלים.
"היה לנו מאוד קשה להשלים עם העובדה שהחברים שלנו נרצחו בנופים שכל כך אהבנו ורצנו לאורכם בקביעות", אומר ג'רבי. "גם עכשיו יש מקומות שעדיין קשה לנו לרוץ בהם, כמו למשל תחנת המשטרה בשדרות. הזיכרונות מציפים את הטראומה שכל התושבים כאן עברו".
"להתחיל מחדש בלעדיו"
האירוע המרגש והטעון ביותר אירע כאמור לפני שבועיים במירוץ השיחזור של המסלול שעשו הנרצחים. כ-40 חברי קבוצה ובני משפחותיהם נפגשו בנקודת הזינוק בקניון מול 7 בשדרות ורצו על כביש 34 כשהם חולפים דרך צומת קיבוץ ארז וצומת יד מרדכי. משם חתכו לשדות ונעצרו בנקודה בה נרצחו חבריהם, בין יד מרדכי למושב נתיב העשרה. "זה היה אירוע מאוד מרגש מצד אחד אבל גם עם הרבה מטענים רגשיים", אומר ג'רבי. "כשהגענו למקום האחרון שבו קובי ונעמי נראו בחיים עברה בי צמרמורת. היה קשה גם לראות את בני המשפחה של הנרצחים מתמודדים עם הכאב הבלתי נתפס".
ג'רבי מספר כי הנרצחים היו דמויות משמעותיות בקבוצה: "קובי ואני גדלנו באותה שכונה והקמנו יחד את הקבוצה. נעמי היתה אישה מיוחדת וכל ריצה איתה היתה חוויה גדולה. ליאור ואבי היו אנשים טובים ותרמו רבות לקבוצה. כולם היו מלח הארץ". עבור חיון, שנשאר כאמור בחיים, היתה זו הפעם הראשונה שחזר לשדה הקטל. "היה לי מאוד קשה", הוא מספר. "הייתי צריך להיעזר בכדורי ארגעה כדי להגיע לשם במצב שפוי. אבל אנחנו נמשיך לרוץ כדי שהם ישארו תמיד איתנו בזיכרון".
בין המשתתפים היו גם סיון פריינטה, אשתו של קובי, וארבעת ילדיהם. "זה היה מפלח את הלב לראות היכן קובי נלחם על חייו", מספרת סיון. לאחרונה הם חזרו לבית בשדרות ממנו פונו מפרוץ המלחמה. "היה קשה בהתחלה אבל קיבלתי את ההחלטה הנכונה", היא אומרת. "כמעט חצי שנה עברה מאז שעזבנו את שדרות וזה היה יותר מדי לכולנו".
סיון וקובי היו יחד 20 שנים, יותר ממחצית חייה: "הכרתי את קובי כשהייתי נערה בת 17, והתחתנו אחרי ארבע שנים. הוא היה איש של נתינה וחסד, בעל ואבא מושלם. אין אחד שיכול להגיד עליו מילה רעה". את הבשורה על מותו של קובי היא קיבלה במוצאי שבת. "הייתי בטוחה שהוא כבר נכנס הביתה ושהכל בסדר", משחזרת סיון. "במהלך השבת קובי עדכן מהטלפון של רם שחיילים הגיעו לחלץ אותם אז הייתי בראש שקט. כשנודע לי שהוא נרצח קרס עליי עולמי, ברגע אחד התהפכו לנו החיים. יש לנו ארבעה ילדים בני 15.5, 14.5, 10 ושבע וכל אחד מהם לוקח את המשבר בצורה אחרת".
סיון לא היתה מופתעת כשקובי יצא לרוץ בבוקר של שמחת תורה. "הקבוצת ריצה היתה בעצם קובי", היא אומרת. "הוא ייסד אותה, מימן אותה וקרא לה על שם משרד הפרסום שלו. אפילו לא הרגשנו שהוא יצא מהבית, מי חשב בכלל שאסון כזה גדול יגיע לפתחנו ויפרק את כל החיים שבנינו. עכשיו צריך להתחיל הכל מהתחלה".
