מי שייכנס לסופו של רחוב "הרב שלינקה" בראשון לציון ימצא את עצמו לפתע במקום אחר, בתוך אי של שקט וירק בלב סביבה אורבנית. המקום, שבמקור נקרא "קיבוץ ו'", נחשב לריאה ירוקה של ממש, עם עצים רחבי צמרת המטילים צל נעים על הבתים הבודדים שבמקום.
אבל האידיליה הזו הופרה לאחרונה. לדברי בעלי הבתים המתגוררים שם, לאחרונה הגיעה העירייה וסגרה את כביש הגישה המרכזי שלהם כדי להתחיל לסלול שביל להולכי רגל ולרוכבי אופניים.
"מאז אנחנו חיים בתוך כלוב", הם אומרים. "היציאה היחידה שלנו החוצה עוברת דרך שביל צר שלרוב גם חסום על ידי רכבים, משאיות אשפה לא יכולות להיכנס ולפנות את הזבל והחשש הגדול ביותר הוא שרכב חירום לא יוכל להיכנס אלינו לעולם. אנחנו ממתינים לאסון. חבל שאחרי עשרות שנים של מגורים במקום, אנחנו מרגישים כמו פליטים בבית שלנו".
שירותים בבוטקה
קיבוץ ו' הוא פיסת היסטוריה מרתקת. סמוך למגדל מים שרשום כמבנה לשימור ניצב הבית שבו מתגורר שמעון דמארי, שגם הוא נחשב כמבנה לשימור. בשנות ה־30 וה־40 פעלו בראשון לציון מחנות הכשרה של התנועה הקיבוצית, שבהם זכו קיבוצים רבים לפרק ארוך של גיבוש לפני העלייה לקרקע - ובהם היה גם קיבוץ ו' של השומר הצעיר. אנשי הקיבוץ הגיעו למושבה בתחילת שנות ה־40 והשתכנו בכמה בתים צפונית לנחלת יהודה – מבנים אשר עדיין עומדים על תלם גם היום.
ב־15 ביוני 1948, בזמן ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור, עלתה קבוצת חלוצים מהקיבוץ על הקרקע בעמק יזרעאל באדמות הכפר הערבי הנטוש אנדור. רוב החברות והילדים נשארו בתחילה בנחלת יהודה והצטרפו מאוחר יותר. בהמשך השתלבו גרעינים נוספים מהונגריה ומדרום אמריקה, וקיבוץ ו' מנחלת יהודה הפך בעמק לקיבוץ "עין דור" - על שמו של היישוב המקראי.
"הבית שבו אני גר קיים כבר משנת 1928", מספר דמארי, "כאן ישבה גם חטיבת גבעתי ומפה יצאו פעולות של היישוב הישן. הכשירו כאן גרעינים שעברו מכאן ליישובי הספר. בשנת 1954 כולם עזבו את המקום והאדמות עברו לידי הסוכנות היהודית, שהעבירה אותם לרשות מקרקעי ישראל. אני עצמי מתגורר כאן משנת 1957, כשהוריי רכשו את הבית ושילמו עליו כמו על עשרים דונם אדמה בזמנו. אני זוכר איך הכל מסביב עוד היה מלא בפרדסים, השירותים היו בתוך בוטקה מחוץ לבית. זמנים יפים".
כיום הפך המתחם לשטח גדול בתוך סביבה עירונית שבו מתגוררות שמונה משפחות, חלקן מחזיקות באישורים שמוכיחים בעלות על הקרקע ועל חלקן מאיימים צווי הריסה של המינהל, על אף שהן חיות עשרות שנים במקום. ולמרות זאת התנהלו החיים על מי מנוחות, עד שהדברים השתנו לפני כחודשיים.
"יום אחד אני רואה אנשים מטעם העירייה שמגיעים לשטח, מודדים ומסמנים כל מיני סימונים", מספר דמארי. "שאלתי אותם במה מדובר והם ענו לי שמסמנים את השטח עבור סלילת שביל, אבל הם לוקחים אותנו בחשבון ולא יסללו בלי לדבר איתנו קודם לכן. כעבור שבועיים כבר הגיעו דחפורים וטרקטורים שעבדו בשטח, חפרו באדמה בלי לראות אותנו בכלל. שני עצי ברוש בני שמונים שנה נעקרו בשביל זה, הרגשתי כאילו עקרו לי את הנשמה".
ומה היתה התוצאה?
"שמו גדר, חפרו את האדמה וחסמו כל גישה לבית, אני חסום בבית שלי. אין לי שום יומרות לעצור את הפיתוח של העירייה אבל אתם לא יכולים להתייחס אליי כאילו אני לא בנאדם, אני גר כאן עשרות שנים כחוק".
"ניסיונות התשה"
לדברי הדיירים, הם לא קיבלו תשובות ברורות מהעירייה על מה שצפוי להם בהמשך. לטענתם, התוכניות שהציגו בפניהם דיברו על סלילת שביל להולכי רגל ולרוכבי אופניים שעתיד עוד להתרחב לכביש. כולם מסכימים שיש אינטרס כלכלי סמוי שהם לא יודעים עליו.
בית נוסף במתחם שייך ליעקב דיירי בן ה־82, שמתגורר בו מאז שנת 1957. לדבריו, לפני שנתיים קיבל מכתב לביתו ובו רשות מקרקעי ישראל מאשימה אותו שהוא גר בבית שלא כחוק ומבחינתם הוא פולש. "אחרי למעלה משישים שנה אני מגלה שאני פולש. אין לי ספק שכל מה שאנחנו עוברים כאן עכשיו זה חלק מניסיונות התשה, לגרום לנו לרצות כבר לעזוב", הוא מספר בכאב.
מתי הגעת לכאן?
"עברתי לגור כאן בשנת 57 יחד עם חמותי ואשתי. את הבית קנינו דרך הסוכנות עם מעמד של עולה חדש. נולדו לי כאן שני הילדים שלי והחיים שלי זה כאן. עכשיו אני מגלה שאני בסך הכל פולש. מאז אני מנהל משפטים עם המינהל, בית המשפט חייב אותם להגיע איתי לפשרה שבה הם יפצו אותי כספית כדי שאני אעזוב את הבית אבל זה לא מדבר אליי. אני, בגילי, אעזוב עכשיו הכל ואלך לחפש מקום אחר לגור בו?"
מה אתה מבקש מהם?
"אני לא רוצה שום דבר, רק שייתנו לנו להמשיך לחיות בשקט, שיפתחו לנו מחדש מעבר לשכונה וישחררו את המחסומים ששמו לנו כאן. אני לא אדם צעיר ובאמת חושש שיום אחד אני אזדקק לרכב חירום והוא לא יוכל להגיע אליי".
דמארי: "גם אני. עברתי כבר שלושה צנתורים ואם אמבולנס חלילה יצטרך להגיע אליי הוא לא יצליח, בגלל שצד אחד חסום והצד השני צר מדי. משאיות כיבוי בכלל אין מה לדבר, אין להן סיכוי לעבור כאן. זה עניין של זמן עד שיקרה כאן אסון".
"מפעילים בריונות"
דיירת נוספת המתגוררת במקום היא יעל דמארי, שמספרת כיצד האשפה והפסולת נערמים במקום מפני שמשאיות לא יכולות להיכנס. "מצאו איזה פתרון זמני ורכב קטן מפנה זבל, אבל את פסולת הבניין לא מפנים. כל בוקר מחדש אני לא יודעת אם תהיה לי אפשרות לצאת כי הכניסה לשביל הצר חסומה, לעיתים קרובות על ידי רכבים שלא יודעים בכלל שבהמשך השביל מתגוררות משפחות. לי עצמי יש עסק שאני מעבירה אליו קרטונים כבדים ואני לא יכולה לסחוב אותם מהרכב לבית. בכל בוקר אני מתפללת מחדש שאף אחד לא חסם את השביל ואני אוכל לצאת.
"יש חוסר אונים גדול, אנחנו מרגישים מרומים, שמפעילים עלינו בריונות. הפכנו להיות גבעת עמל שתיים? אנחנו משלמים כל כך הרבה ארנונה ועל מה? איך אנחנו, שהיינו כאן לפני כל הבניינים החדשים, הפכנו להיות אזרחים סוג ב'?"
בבית שממול מתגורר זה 20 שנה משה זנאטי, נשוי ואב לשניים. "במקום הזה נולדו הילדים שלי, זה הבית שלי וכואב לי לראות מה שקורה כאן. שני הילדים שלי היו יוצאים בכל בוקר מהשביל אל התחנה, הליכה של פחות מארבע דקות. כיום הם הולכים מדי יום כעשרים דקות, עושים עיקוף שלם וזה לא נורמלי. מה יקרה בחורף? כשהכל יהיה גשום ובוצי? זה תנאים שילדים צריכים ללכת בהם לבית ספר? חפרו כאן בור של שלושה מטרים, גדר פרוצה, יש כאן מפגע בטיחותי אבל כאמור, לאף אחד בעירייה לא אכפת".
שמעון דמארי: "אין ספק רוצים להעיף אותנו בדרך בריונית. למה רוצים לפנות אותנו? לעשות ביזנס, להרוויח כסף. אני בדין ודברים מול העירייה, הייתי בפגישה עם מהנדס העיר וסיפרתי להם על כל הקשיים. בגדול הבנתי שמצפצפים עליי, אמרו לי שלא חייבים לי שום דבר ואפילו אמרו שיש מקרים שהם מנתקים מים וחשמל כדי להעיף אנשים לא חוקיים. אנחנו לא מבקשים שום דבר, רק שיפתחו לנו שביל גישה".
תגובות
עיריית ראשון לציון מסרה בתגובה לטענות התושבים בכתבה: "מדובר על מספר מבנים שהוקמו ללא היתר או נמצאים על קרקע המיועדת לצרכי ציבור. במסגרת זו, וללא קשר לפיתוח במקום, מתנהלים הליכים של רשות מקרקעי ישראל לפינוי הפולשים על בסיס פסק דין וכן הליכי אכיפה על ידי הוועדה המקומית, בגין עבירות לפי חוק התכנון והבנייה.
"העירייה מבצעת בסמיכות עבודות פיתוח נחוצות לרווחת תושבי השכונה ובהתאם להוראות התוכנית החלה על המקרקעין".
מרמ"י (רשות מקרקעי ישראל) לא נמסרה תגובה.
