יותר משנה לאחר האסון הכבד בנחל צפית שבו נספו עשרה מחניכי מכינת 'בני ציון', עדיין מתקשים הוריה של אילן בר שלום ז"ל, אוריאל ורותם, לדבר עליה. "גם בלוויה לא היו הספדים", אומרת רותם. "אני מרגישה שכל מילה שאומר היא זילות הבת שלי. אני לא מצליחה אפילו להגיע לרמה של לנסות לדבר עליה. היא היתה ילדה אהובה שלי ובעיניי היא חד־פעמית בעולם, אבל אני אפילו לא שם ביכולת שלי להתחיל ולנסות להסביר מה היא היתה עבורי ועבור אנשים רבים סביבה".
השנה האחרונה היתה קשה ומטלטלת במיוחד עבור אוריאל ורותם. לצד ההתמודדות עם האבל הפרטי עברו השניים, יחד עם חלק מהורי החניכים האחרים שנהרגו, ממשרד ממשלתי אחד לשני, הפגינו מול המכינה ודרשו שהצדק ייצא לאור. גם כששלחו ניידות משטרה שיפנו אותם מהשטח הם לא ויתרו. לפני שלושה חודשים רשמו ניצחון קטן כשהוחלט כי המכינה תיסגר. כעת הם מתפנים ליוזמה הבאה שלהם: ביטול המכינות הקדם צבאיות והפניית התקציבים ליוזמות מצילות חיים.
"נסענו לאבו כביר"
ב־26 באפריל אשתקד יצאו 25 חניכים מהמכינה הקדם צבאית 'בני ציון' לטיול באיזור הדרום. הטיול התקיים כמתוכנן למרות תנאי מזג אוויר קשים והתראות בדבר סכנות שיטפון. בסביבות השעה 12:45 ירדה הקבוצה לנחל צפית וחצי שעה לאחר מכן נלכדה הקבוצה בתוך הנחל כשלפתע הגיח שיטפון מים חזק.
עשרה מחברי הקבוצה הצליחו לחלץ את עצמם, בעוד שאר בני ובנות הנוער נסחפו בזרם. חלק מהנערים נסחפו ממדרגה גבוהה וככל הנראה נפגעו מהנפילה. במשך שעות ארוכות עצרה מדינה שלמה את נשימתה והתפללה לנס ולמציאת כל החניכים בריאים ושלמים. למרבה הצער, תשע נערות ונער נהרגו באסון זה, ביניהם אילן ז"ל, תלמידת כיתה י"ב במקיף עמל.
במשפחת בר שלום מספרים היום, יותר משנה אחרי האירוע הקשה, שהיה ברור להם שדבר לא טוב מתרחש. "הבנו מהר מאוד שמשהו קרה", מספרת רותם, "המשפחה שלי קשורה למכינה הזו. אמא שלי היתה שם בתפקיד בכיר ואני עצמי התנדבתי שם לפני שנים, ולכן היו שהתקשרו לאמא שלי ועדכנו אותה שקרה אסון. היא באה אלי וסיפרה לי את זה ויחד כולנו נסענו ל'סורוקה'.
"המתנו בבית החולים וראינו שאילן לא מגיעה עם שאר הפצועים. זה, בצירוף העובדה שהיא לא התקשרה אלינו גרמה לנו להבין שהיא כנראה כבר לא בין החיים. בשלב הזה פשוט נסענו לאבו כביר. עברנו מתחנה לתחנה מבלי שאף אחד עדכן או דיבר איתנו. אף אחד לא לקח על עצמו את האירוע. עד היום אף אחד לא לקח אחריות.
"קוראים לזה האסון בנחל צפית", היא מדגישה, "אבל האסון הוא של המכינה ולא בגלל תופעת טבע".
"דיונים פילוסופיים"
לקיחת האחריות שהוריה של אילן ז"ל מדברים עליה, היא העומדת במרכזו של המאבק שלהם נגד המכינות הקדם צבאיות. לאחר הטרגדיה שעברו, תבעו רותם ואוריאל יחד עם הורים נוספים ממועצת המכינות ומשרד החינוך להקים ועדת חקירה ודרשו שהאחראים ישלמו את המחיר.
"ברגע שאילן וחבריה נהרגו, התחילה שורה של מחדלים", מאשימה רותם, "אף אחד לא לקח אחריות, רק ניהלו איתנו דיונים פילוסופיים האם ימשיכו בטיולים במכינות. אמרנו להם לעשות בדק בית ולסגור את המכינה, אבל פשוט לא הקשיבו לנו. לא היתה שום נכונות אפילו להגיד שמישהו מצטער. במקום זה צופפו את השורות והגנו אחד על השני".
הציפייה אחרי אסון כזה היתה לחיבוק של ההורים והמשפחות שאיבדו את היקר להן מכל, אולם לטענתם במקום זה הם נתקלו באטימות. "עברנו דברים קשים במאבק", אומרת רותם. "קיימנו הפגנה מול המכינה והזמינו לנו יס"מ, משטרה באה לגרש אותנו כאחרוני העבריינים. שיחקו איתנו משחקים של חתול ועכבר, עשו ימים פתוחים וכששמעו שנגיע להפגין הם ביטלו. רק אחרי שנלחמנו קשות הוחלט לסגור את המכינה".
"מועצת המכינות לא יודעת לקחת אחריות", מוסיף בכאב האב אוריאל. "הם היו אמורים להוביל את המאבק יחד איתנו מול משרד החינוך כדי להחליט מי יסגור את המכינות".
"קצת שפיות ומעט צדק"
בחודש מרץ, לאחר מאבק ארוך, קיבלו ההורים בשורה ולפיה המכינה תיסגר לצמיתות. "כשהודיעו על סגירת המכינה היתה תחושה של הישג", אומרת רותם, "אנשים בכירים יצאו להגנת המכינה וכשזה קרה בסוף היתה תחושה שאולי בסופו של דבר נשארו קצת שפיות ומעט צדק".
"זו היתה שנה איומה, לא מאחל אותה לאף אחד", מוסיף אוריאל. "נהרסו לי החיים, נהרסה לי התקווה והכי גרוע שגם לא נתנו לנו מנוחה. בהתחלה המכינה ואחר כך מועצת המכינות. פשוט לא נתנו לנו מנוחה מההיבט הזה שכל המטרה שלהם זה הנצחה של הילדים, אבל לא לחקור את מה שקרה. המאבקים שלנו קשים כי אנחנו סחוטים ממה שקרה, אני אפילו לא יכול לתאר את זה במילים, שנה איומה ואני אדם שחוויתי דברים בחיים שלי. אני לא מאחל את מה שאני עובר גם לא לשנואים שלי. יש לי תהום בלב".
רותם: "עד המקרה האמנתי באופן כללי באנשים והאמנתי מאוד במדינה ובצה"ל. והכל התנפץ לי חזק בפרצוף. זה הכי קשה מלבד העובדה שאיבדתי את הבת המדהימה שלי. כל בסיס הערכים שעליו חשבתי שאני מגדלת את הילדה שלי התנפץ וזה באמת קשה לי, כאילו חייתי בשקר כל החיים. הבנתי שיש לי עסק עם מגלומניה, עם אגו מניאקים ואנשים שרואים רק את עצמם".
"לסגור את המכינות"
כעת השאיפה של רותם ואוריאל היא לפעול לסגירת המכינות ולהפנות את התקציבים שמופנים אליהן מדי שנה לפעילויות חברתיות אחרות. לדבריהם, הציבור צריך להבין שהמכינות, שמכשירות מדי שנה אלפי בני נוער ומחנכות אותם לערכים, לא עומדות באותם ערכים בעצמן.
"כשהבנו שהגוף הזה מתנהג ככה, החלטנו לגרום לציבור להבין שהתקציבים שמופנים לגוף הזה מיותרים", אומרת רותם. "בוגרים של המכינה אספו כסף עבור שני המנהלים שאחראים על המוות של הילדה שלי. אף אחד לא חשב עלינו ההורים. התקשרתי לבוגרים והם לא הסכימו אפילו לדבר איתי. מצאתי שם מאפיינים של כת".
אוריאל: "היוזמה החדשה שלנו אומרת שעברה שנה, חיכינו שתצאו לרחובות ותנהלו את המאבק, לא רק שתתמכו בשפה רפה. שנה שלמה המשכתם כרגיל בתוכניות שלכם חוץ מאירוע זיכרון. אנחנו אומרים שאם זה המצב אז אולי אנחנו משקיעים את הכספים שלנו במקומות הלא נכונים. סליחה באמת שאני נוגע בפרה הקדושה הזו, אבל זו האמת. כולם מדברים על מנהיגות חברתית, אבל איפה אתם עם הסיסמאות האלה? במחאות חברתיות כמו יוקר המחיה או הקוטג' הייתם? לא, אז איפה אתם בכלל? ועכשיו, במחאה הכי גדולה שאתם אמורים להשמיע בה את קולכם, בגלל מה שקרה באסון, אתם לא יוצאים מהמקום הנוח שלכם, אלא מתנהלים כאחרוני הפוליטיקאים. אז אם זה המצב, אני כאזרח אומר מה הטעם? אפשר וצריך להשקיע את הכסף במקומות אחרים, כאלה שיכולים להציל חיים.
"התקציב של המכינות הוא למעלה מ־80 מיליון שקל בשנה", מוסיף אוריאל, "זה למעשה 16 אחוז מסל הבריאות, תרופות שיכולות להציל חיים. שיעמוד תלמיד מכינה מול חולה ויגיד שהוא שווה מהחולה המת או מהזקן שאין לו מה לאכול".
אתם יוצאים נגד אחד המוסדות המפוארים שמחנכים נערים המכונים 'מלח הארץ'. אתם לא חוששים שהמאבק שלכם לא יזכה ללגיטימיות?
רותם: "הרבה אנשים כועסים עלינו. בסדר, אף פעם לא הייתי חלק מעדר. מלח הארץ ובסוף הרגו לי את הילדה, סיסמאות ריקות מתוכן. אסור לי לבוא אליהם בטענות בגלל שהם מלח הארץ?".
אוריאל: "למה הם מלח הארץ? למה? הבחור שהולך לתותחנים הוא פחות טוב? הוא פחות גיבור מהטייסת שהיתה במכינה? הסטודנט שעושה חודש מילואים ועוזב את החיים שלו באמצע פחות טוב מאיש הקבע? צה"ל ניצח במלחמות גם לפני עידן המכינות".
עו"ד דני זמיר, מנכ"ל מועצת המכינות, מסר בתגובה: "אוריאל היה בקשר פחות או יותר רציף איתי, ואינני מכיר טענה כזאת ממנו. צריך שאוריאל יפרט למה כוונתו, באשר ידוע לו היטב כי המועצה, כחלק מתהליכי בחינת האסון ולימוד לקחיו, הקימה ועדת חקירה בראשות המפכ"ל בדימוס אהרונישקי ושכללה אנשי מקצוע בכירים ומנוסים בתחום חקר התאונות, ועדה שהמלצותיה המקיפות, היסודיות והביקורתיות זכו להערכת כל המעורבים (כולל ההורים ובאי כוחם) ושלמרבה הצער משרדי הממשלה לא מתייחסים למסקנותיה.
"המועצה מכניסה פיילוט שיורחב בהמשך לשיתוף מידע וקשר ומינתה קצין בטיחות, כל זאת עם אפס סיוע של משרדי הממשלה והרגולטור. המועצה קיימה קשר עם כל ההורים שרצו בכך, ושיתפה איתם ועם באי כוחם פעולה בדרישה מהממשלה להקמת ועדת בדיקה. המועצה בחנה את האפשרות לפנות לבג"ץ בשל אי הקמת ועדת הבדיקה אך מייעוץ משפטי עלה כי סיכוייה של העתירה אינם גבוהים בשלב זה, לאור הבטחת ראש הממשלה להקים את הוועדה עם תום הבחירות שכידוע טרם נסתיימו. המועצה שבה ומבהירה כי לשיטתה בלתי נתפס כיצד לא הוקמה ועדת בדיקה ניטרלית לאחר האסון, ומצפה מראש הממשלה להקים אותה כפי שהתחייב".
ביחס ליוזמה של ההורים לפעול לביטול המכינות, בחרה מועצת המכינות שלא להגיב.
