התמודדות מול טרור אינה זרה ללוחם מג"ב סמל ראשון סולומון גברייה ז"ל, שנהרג הבוקר (ג') בפיגוע סמוך להתיישבות הר אדר. לפני שנה, בדיוק באותו מקום, התנפל עליו מחבל ופצע אותו באורח קל.
הפעם, למרבה הצער, המצב היה חמור הרבה יותר. המחבל, פועל פלסטיני בן 37 בעל אישור עבודה, הגיע לעמדת הביטחון שממנה התכוון להיכנס להר אדר כדי לעבוד. הוא שלף את נשקו וירה סביב, עד שלוחמי מג"ב שעמדו בסמוך ניטרלו אותו. הם הצליחו למנוע אסון חמור יותר, אבל זה היה מאוחר מדי עבור סלומון גברייה ז"ל, ושני המאבטחים שנפגעו מהאש אור אריש ויוסף עותמאן.
גברייה, בן 20 במותו, התגורר בבאר יעקב ולמד בתיכון מקיף יא' במערב העיר. הוא התגייס למשמר הגבול לפני כשנה וחצי, ורוב הזמן הוצב במרחב עוטף ירושלים. הוא הותיר אחריו זוג הורים, שתי אחיות ואח. גם במהלך שירותו הצבאי הוא הקפיד לשמור על קשר עם מחנכת כיתתו מהתיכון, יהודית ברילינג, שספדה לו בלוויה הערב.
מההספד של יהודית המחנכת עולה דמות של נער צנוע ושקט, שמצליח בדרכו לרכוש חברים ולהתחבב על כולם, שמשקיע ולא מוותר לעצמו. הציונות הייתה ערך משמעותי עבורו, והשירות הקרבי היה לו למטרה ולמקור גאווה- "אני מתנחמת רק בעובדה ששרתת במקום שבו רצית לשרת, ביחידה שבחרת בה והיא בחרה בך, שחווית אהבה באותה המידה שהענקת", אמרה יהודית.
גם אחרי שנפצע בפיגוע לפני שנה הוא לא התייאש או פחד, ועדיין היה מלא מוטיבציה להמשיך ולשרת בשירות קרבי ולהגן על מדינתו. למרבה הצער, במותו הוא הפך לחלל הראשון של בית הספר התיכון מקיף יא', ויש לקוות שגם האחרון.
לפניכם ההספד המלא שנשאה יהודית לזכרון של סלומון גברייה:
"שלמה היקר,
תחילת היכרותנו הייתה כמורה ותלמיד, בשקט ובצנעה שכל כך אופיינית לך הצלחת להתבלט.
יכולתך להתחבב על כל אדם הקסימה אותי וכך גם התעקשותך להתנהג כבוגר, לדאוג לעצמך ולא להישען על ההורים מגיל כה צעיר. גם כשבחרת לעבוד לא ויתרת על למידה ועל תעודת הבגרות.
היית תמיד חלק בלי נפרד מקבוצת תלמידי באר יעקב. עם הומור משותף וחברותא שעומדת מעל הכל וכולם כל החברותא עכשיו כאן אתך, ואת הצחוקים המשותפים מחליפות הדמעות.
למזלי זכיתי לשמור אתך על קשר שהוא מעבר להיותנו מורה ותלמיד. טרחת תמיד לעדכן אותי איפה אתה בצבא ולאן מועדות פניך: החל משלב הטירונות, דרך קורס שוטרי מג"ב ואל שירותך הצבאי.
על הדרך שלחת לי תמונות של אחיך התינוק שנולד ושל החברה היפה שמילאה את ליבך אהבה, ושמחתי על כל אלה. כגודל שמחתי כך עוצמת כאבי וצערי, מרגע ששמעתי כי נפלת על משמרתך אני מוצאת את עצמי בוכה.
כל החברים קרובים כרחוקים אינם מפסיקים להתקשר, מסרבים לקבל ולהפנים את הבשורה הקשה. אני זוכרת שנפצעת לפני כשנה וגם אז הרעיד הטלפון את ליבי וזכורה לי כל כך שמחתך לחזור ולשרת. הסתובבת גאה וסיפרת שזו רק שריטה, לא רציני.
מה לא הייתי נותנת עכשיו כדי להחזיר את הגלגל לאחור ולקבל את הבשורה ההיא שאז הפחידה כל כך ולו רק כדי להימנע מלשמוע את האמת של היום.
צר לי מעומק הלב שאיבדתי אותך ולא אזכה לראות בצמיחתך ובבגרותך ואני מתנחמת רק בעובדה ששרתת במקום שבו רצית לשרת, ביחידה שבחרת בה והיא בחרה בך, שחווית אהבה באותה המידה שהענקת.
תחסר לי מאוד, אם לאורך הדרך פגעתי או החסרתי דבר מה אני מבקשת ממך כעת סליחה ומחילה. מבחינתי אלו באמת הימים הנוראים. צוות מקיף יא ראשונים המומים וכואבים את לכתך. נוח על משכבך בשלום".
