אז איך הייתה השנה האחרונה של אייל גולן? תלוי את מי שואלים. היחצנים שלו בטח ידברו על הצלחה כבירה, על מעמד ששוקם במהרה אחרי פרשת 'משחקי חברה', על מופע מוצלח עם שרית חדד ועל אולמות מלאים בקהל אוהד ותומך. במציאות, גם גולן יודע שהוא איבד את הסיכוי להיות הזמר הלאומי של ישראל, תואר שהוא כל כך חשק בו. כל מה שקורה לו עכשיו, למי ששכח או מנסה להשכיח, היה גם קודם, כך שגולן בעצם חזר אחורה.
כבר הורדתם את האפליקציה של mynet?
מעל גולן, כמו מעל יתר זמרי הז'אנר, מרחף צילו של זהר ארגוב. זו גם הסיבה שניסו להמליך את גולן כמלך ישראל - כדי להעלות אותו בדרגה ולהפוך אותו לגדול מכולם, אך הפרשה המביכה, יחד עם פליטות פה והתנהגות לא ממש מתאימה למי שמתיימר להיות מלך, פגעו בו. גולן יצא למאבק, הרים מופע מצליח עם חדד, הוציא דיסק (בינוני, יש לציין), ניסה לחזק את מעמדו בכך שהראה שהעם איתו, אך בשורה התחתונה כל המאמצים שלו לא ממש צלחו. החיבור שלו עם קבוצת נעוריו הפועל מרמורק, שאמור היה לתת לו כמה נקודות בדעת הקהל, התפוצץ בגועל שכלל שליחת מסרונים מביכים במיוחד ליו"ר הקבוצה חנן עדני, שבהם איחל שלא יהיה לו מניין ביום מותו, שוב הוכיח שגולן לא ממש הפיק לקחים מהסתבכויות העבר.
לגולן יש קול זהב ושירים מצוינים. כל מה שחסר לו עכשיו, למרבה האבסורד, זו חותמת ממסדית שהוא יכול לחזור למגרש הגדול שבו רצה להיות - אמן לאומי. טקס ממלכתי, שיר בבית הנשיא או אפילו במרכז הליכוד או שירת ההמנון הלאומי במשחק של הנבחרת יכולים לאושש הרבה יותר את תדמיתו מאשר עוד קיסריה, שם הקהל שלו שבוי.
גולן חייב משהו שיוציא אותו מחוץ למעגל הרגיל שלו, וכל עוד זה לא מגיע הוא יישאר לנצח מלך המוזיקה הים תיכונית בלבד, וזו תוצאה ישירה של אירועי השנה החולפת. אל תשכחו שפרשת 'משחקי חברה', שממנה יצא זכאי מחוסר ראיות, עוד לא הגיעה לסיומה וכתבי אישום טרם הוגשו, למרות הרעש הגדול. וכשאלה יוגשו, אם יוגשו, שוב יעלה הרפש הגדול לכותרות וגם אם לגולן אין חלק בכך, זה יפגע בחלום שלו להיות לאומי כמו יהורם גאון או אריק איינשטיין, שדומה שלא יתגשם לעולם.
אין כבוד לזהבה זה קרה ב־1989. זמרת אלמונית בשם זהבה בן הוציאה לעולם את 'טיפת מזל' ומאז הכל היסטוריה והיסטריה. לפני החגים ניסיתי להרים כתבה שתציין 25 שנה לאלבום ההוא, אך נתקלתי בחוסר שיתוף פעולה, שאולי מסביר את מצבה של בן כיום. מגיע לה הרבה יותר, אבל מי שמסביבה כנראה לא חושב ככה ומשאיר אותה על אש קטנה, מסיבותיו שלו, ומעדיף שהיא תתראיין רק אצל מי שיפרגן, כי מי שמעביר ביקורת לא נחשב.
זה התחיל עם משרד ההפקה של אבי גואטה (כן כן, ההוא של שרית חדד) שלא החזיר תשובה, למרות פניות חוזרות ונישנות ושיחות עם נציגותיו. בכל פעם אמרו שיחזרו, שזה יטופל ועוד, אבל שום דבר לא יצא מזה, גם לא תשובה שלילית. זה המשיך עם כותב השירים באלבום, שאיך ששמע את הצעתי אמר "אני לא נכנס לזה, עזוב אותי. לא רוצה". כשניסיתי להסביר לו שזה דווקא אמור להחמיא לו, שזו מחווה לשירי הנצח שלו, הוא התעקש שלא "כי הוא עסוק ואין לו זמן".
25 שנה עברו מאז האלבום ההוא שהכניס את בן לתודעה, ואנשים עדיין זוכרים ומדברים עליו, אך דומה כי הנוגעים בדבר מעדיפים להתרחק ממנו. בתעשייה הים תיכונית כנראה יודעים להוקיר אמנים רק אחרי שהם מתים, ואין להם יכולת או רצון להעצים אמנים או להצדיע ליצירותיהם, בעודם בחיים. תחשבו על זה בפעם הבאה כשהתקשורת בישראל תצדיע לאלבום של זמר "אשכנזי", ותשמעו קיטורים מהצד המזרחי של המפה על אפליה או חוסר הערכה.
סינגלים לירון אשקורי – 'אל תשכחי'. סינגל שני לזמר הצעיר, אחרי ש'אתן לך את הלב' זכה להשמעות רבות. יש לו קצב טוב, אך דומה שהוא עדיין לא מבושל מספיק בשירה ובצורת ההגשה שלו. נחכה לסינגל השלישי כדי לקבוע אם ישנה מגמת שיפור.
יובל בנאי – 'עוד שיר אחד'. היופי בשיר זו הפשטות, הקסם שבמילותיו והשילוב של האבא יוסי בנאי המנוח. שיר שכולו געגוע לבנאי שנפטר לפני שמונה שנים, ובנוי על החום האנושי של המנוח, שכל כך חסר בתרבות הישראלית.
מאיה הרמן – 'מהפכה'. קול טוב יש לה וגם להיט אחד ענק ('היי'), שהבטיח רבות וסימן אפשרות פריצה, שלא הגיעה בינתיים. הרמן ממשיכה לייצר מוזיקה טובה שמדברת על בינה לבינו ועושה את זה טוב ונעים לאוזן.
מאור דניאל – 'כשאת לא כאן'. שיר מלא סוכר של הזמר הצעיר, שמפגין ביצוע טוב. חבל רק שאין לו שום ייחוד על פני זמרים אחרים וצעירים שמנסים את מזלם בתעשייה. שיר שבקלות יכולנו לשמוע אצל זמר אחר ולא להרגיש בהבדל.