מיכל (שם בדוי), בת 29 מראשון לציון, נמצאת כבר שנתיים בטלטלה רגשית שבמסגרתה נאלצה להגר עד לתאילנד עם ילדיה בעקבות הסתבכות כספית של הגרוש העבריין שלה. בשנה האחרונה היא חיה שוב בישראל, אך בנה בן השש נשאר בתאילנד וכל בקשה מהגרוש שישיב אליה את הילד נענית בניתוק. "כבר שנה שלא ראיתי את הבן שלי", מספרת מיכל בבכי, "אין לי יכולת להתמודד עם זה, אני לא יודעת מה לעשות".
תחילתו של הסיוט בו נמצאת מיכל כעת החל לפני שבע שנים, כאשר הכירה את בעלה דאז, תושב חולון, וממנו נכנסה להיריון. "הייתי בחודש שישי כשהתחתנו וארבעה חודשים אחרי שהבן שלנו נולד הוא נכנס לכלא ל-4 שנים בגלל עבירות סמים. אחרי הפעם הראשונה והיחידה שקיבלנו ביקור התייחדות, נכנסתי להיריון והבאתי לעולם את הבת השנייה שלנו.
לאחר השחרור שלו אני ניצלתי את הזמן ויצאתי לעבוד מבוקר עד ערב. קיוויתי שהוא ייקח את הזמן הזה כדי להשלים את הפער עם הילדים, אבל התברר לי שבמשך חודשים הוא רק הימר בסכומי כסף גדולים, שאותם הפסיד. פתאום מצאנו את עצמנו עם ביקורים של אנשים מפחידים שרצו כסף, כל העולם חיפש אחריו. הוא ברח לאח שלו כדי להתחבא ואני והילדים עברנו להתגורר עם אבא שלי באזור אחר בעיר, וגם לשם הגיעו כדי לחפש אותנו. היו דופקים על החלונות ושוברים אותם באמצע הלילה.
המשבר הגדול הגיע לאחר שהבעל, אחרי חודש של מסתור, החליט לטוס לתאילנד, שם מתגורר אביו שהוא אדם אמיד. "הוא אמר לי שאם ניסע, אבא שלו יעזור לנו ותוך חודש נוכל לחזור לארץ", מספרת מיכל.
המשפחה נסעה לתאילנד, אבל עד מהרה הבינה מיכל שהחזרה לארץ לא באה בחשבון מבחינת בן זוגה. "במשך שמונה חודשים היינו שם ולא התקדם שום דבר. לקראת סוף השהייה שלי שם כבר נכנסתי למצב נפשי קשה. לא אכלתי ולא התקלחתי, לקחתי מהבית-מרקחת שם כדורים נגד דיכאון וזה רק עשה אותי זומבי. אמרתי לו שאני חייבת לחזור עם הילדים לארץ כי אני מרגישה שאם אני אמשיך ככה אני פשוט אמות".
ומה קרה?
"לפני כשנה חזרתי עם הילדה בת השנתיים לארץ והילד נשאר שם כי לא יכולתי לקחת על עצמי את הגידול שלו כי המצב הנפשי שלי היה מאוד קשה. לא הייתי יכולה להחזיק שני ילדים. הייתי בטוחה שאמות בישראל ולא רציתי שהוא ייראה מה עובר עלי כי הוא כבר היה גדול ומבין מה הוא רואה".
אבל הצלחת לשרוד.
"התחלתי לטפל בעצמי, והשילוב של הטיפול ביחד עם זה שאני בישראל הביא לשינוי במצבי הנפשי וחזרתי לעצמי. בשלב הזה אמרתי לו שאני רוצה לגדל את הילדים בישראל ולא רוצה לחזור לתאילנד".
איך הוא הגיב?
"הוא אמר שאם כך אז נתגרש והוא יחזיר לישראל את הילד שלנו. פתחתי תיק ברבנות והתגרשנו, ואז החלה ההמתנה שהוא יחזיר את הילד שלנו. אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שאין לו שום כוונה להחזיר את הבן שלי. מדי פעם הייתי עושה שיחות וידיאו עם הילד שלי והוא היה מתערב ואומר לו שהוא לא האבא שלו. ראיתי איך הוא הורס את החיים שלי הילד וזה הוציא אותי מדעתי. הפעלתי את בית חב"ד שינסו לשכנע אותו אבל הוא לא היה מוכן להקשיב לאף אחד ולא מוכן להחזיר את הילד. הוא אפילו רשם אותו שם לבית ספר מוסלמי".
קראו גם:
מיכל שכרה בימים אלה עורכת דין שמנסה לפעול מול השלטונות בתאילנד, אולם לדבריה הם לא ממש משתפים פעולה וקשה עד בלתי אפשרי להצליח ללא עזרה של עורך דין מקומי.
"אני לא יודעת מאיפה הישועה שלי תגיע", היא אומרת בייאוש, "אני לבד ואין לי מושג איך זה עובד. בשלב הזה אני מבקשת שכל מי שיוכל לעזור לי יעשה את זה כי אני כבר אובדת עצות".
תגובה
האב השוהה בתאילנד מסר ל-mynet ראשון לציון את התגובה הבאה: "הדברים מתנהלים בבית משפט בארץ, יש לי על כך מסמכים. רציתי כמה פעמים לשלוח את הילד לאמא שלו ונתקלתי בסירובים ודחיות מצידה ויש לי התכתבויות שמורות שמתעדות זאת.
"בהתכתבות שלה איתי, היא בין היתר מאיימת עלי כל פעם שלא אזכה לראות יותר את הילד האהוב שלי. היא מחדירה לי לראש כל פעם שהיא תעלים לי את הילד ואני מאמין לה. ברגע שהיא תכבד אותי כאבא לילד ותכבד הסדרי ראייה ותפסיק את האיומים שלה אלי ,לא יהיה לי שום חשש לקיים גם את הסדרי הראיה כחוק.
"יש לי עם הילד המון רגעים יפים, אני מטפל בו במסירות וזה ההיפך ממה שהיא טוענת. אנחנו גרים בבית מהמם ולא חסר לילד כלום ברוך השם. הילד ממש לא לומד בבית ספר מוסלמי השם ירחם. אני מתחזק באמונה ובדת היפה שלנו ובעזרת השם יהיה בסדר. לילד יש אזרחות מקומית עוד מזמן שהתגוררנו פה יחדיו, בימים הטובים שלנו.
"חשוב לי לומר שאני מנסה לשמור על אורח חיים נורמלי ורגוע לאחר הדברים הקשים שרשמה עלי. אני מאחל לה בריאות הנפש והגוף ומאחל לנו לקיים את הסדרי הראייה כראוי ולשמש הורים נורמלים לילדים שלנו על אף היותנו פרודים".
