החברים של ראובן: מפגש מקרי בסופרמרקט במרכז העיר רחובות הוביל למבצע מיוחד במינו שבו לקחו חלק כ־15 בני נוער מהעיר שרצו לסייע ולהפוך את חייו של ראובן סרגוסטי, אדם מבוגר בן 70, שחי בעיר בתנאים קשים וללא משפחה, לטובים יותר. ולא רק שהם הפכו את חייו, נולדה מכך חברות אמיצה ומיוחדת. סיפור מעורר השראה.
מחייה בתת תנאים
את ראובן בן ה־70 פגשו שני הנערים איתי ומיכה בסופרמרקט על רחוב הרצל בעיר, הוא ביקש עזרה לקחת מוצרים לביתו והם ליוו אותו וכשהגיעו לביתו התקשו לראות את התנאים בהם הוא חי. ביחידה בת ה־21 מטרים לא היה חשמל, המים במקלחת חומים, ללא מכונת כביסה, והוא ישן על הספה בסלון כשהוא משתמש במנורה אחת בלבד אותה הוא מדליק באמצעות חשמל שהוא לוקח מהפעוטון הסמוך לדירתו.
"אין לו מזגן, הכול מלא ביתושים כי אין חלונות, אין לו איך לבשל ומחוץ לבית היו ערימות של זבל ועשבייה", מספר יובל סימן טוב מעמותת ג'סטה, המחברת בין קשישים וניצולי שואה ובין בני נוער בעיר, בעיקר בהפגת הבדידות ובמתן סיוע בצורכי היום־יום. "הם התקשרו אליי כי שמעו על ג'סטה, ביקשו שאבוא לראות את הבית, ולפני שבועיים הגעתי ופגשתי את ראובן, אדם מקסים בן 70 ללא ילדים, יש לו אחות אחת שחיה בארגנטינה ואין לו משפחה מלבדה. הוא מתפרנס מעבודות ניקיון מדי פעם, ואיך הוא אוכל? אין לי מושג", הוא מספר.
סימן טוב מספר שהדירה של סרגוסטי נמצאת בלב רחוב דרך יבנה, מאחורי פעוטון, מבלי שאיש שם לב לתנאים הקשים בהם הוא חי ועימם קשה לו להתמודד לבדו. "תיאמנו עם העירייה פינוי גזם, הגענו 15 אנשים ועבדנו במשך ארבע שעות לפנות ולסדר את הכל. עכשיו ייכנסו אליו זגג, חשמלאי ואינסטלטור שעובדים עם הארגון ויתקנו לו את הבית. לא נהפוך אותו לארמון אבל הוא יהיה ראוי למחייה", הוא מספר ואומר שראובן היה עם דמעות בעיניים.
"מישהו למעלה דואג לי"
ראובן מספר שלא האמין שמפגש מקרי כזה יכול להתפתח לממדים כאלה, "הם עזרו לי ואני בן 70 עוד חודשיים אבל הראש שלי הוא של ילד בן 17", הוא אומר. הוא עלה ארצה מארגנטינה בשנת 1972 לקיבוץ, שם שהה חודשיים והבין שהחיים הקיבוציים לא מתאימים לו, אז הוא הגיע לאילת, שם נשאר חמש שנים, עבר לתל אביב ואז הגיע במקרה לרחובות ונשאר.
"איך נאמר, היה פתאום קסם עם החבר'ה האלה והם עזרו לי ואמרו שיש איזו עמותה שיכולה לעזור לי בניקיון, היה לי פה הרבה לכלוך, אני כבר הזנחתי את עצמי ולא יכולתי לעשות את זה, היה קשה מאוד", הוא מספר ואומר שלא ציפה באותו יום שהלך לסופר שזו בסוף תהיה התוצאה.
קראו גם:
"אני חי לבד, יום עסל יום בסל, אני לא מבקש כלום מאף אחד, אם יש אוכל אז יש, ואם אין, זה יכול לקרות לכל אחד, אני לא אבקש, זה לא יפה, אבל התקרבנו ואלה התוצאות, אני מאמין שיש למעלה בעל בית שרואה את המעשים הטובים שאני עושה ולפעמים הוא נותן איזה בונוס, ככה בלי שביקשנו מאף אחד".
יש לך משפחה?
"אני חי פה כבר 50 שנה לבד וטוב לי, אבל זה נחמד שעוזרים, גם אני עוזר לחתולים כמעט בכל יום. אני לא אדם דתי אבל אני מאמין בקארמה, אתה עושה מעשים טובים והם חוזרים אליך".
הוא מספר שהדבר שהוא הכי אוהב הוא לשמוע מוזיקה, וכשכל העולם בחוץ משתגע, הוא נהנה לשבת בחצר שלו, לשמוע ג'ז במשך שעות ולשכוח מהעולם. בחגים הוא מארח חברים בחצר והוא חי בצניעות מפנסיה ומעבודה בניקיון מדי פעם, אך אין ספק שהשיפוץ והעזרה בניקיון ישנו את חייו. "בחורף מאוד קר פה ובקיץ חם מאוד, מה שהם עושים למעני עכשיו יעזור לי מאוד, הייתי פה שנה בלי חשמל, היה מאוד קשה".
"איך אפשר לחיות כך?"
הנערים שפגשו את ראובן הם איתי גויטע ומיכה פרודבסקי, בני 17. "ראינו אותו ב'אמיר בעיר', הוא היה בקופה והיו חסרים לו שלושה שקלים והוא התכוון לוותר על החומוס, אמרנו לו – 'בוא, קח, נשלים לך', ואז גם הצענו לו שנעזור לו לקחת את המוצרים. מפה לשם דיברנו והכרנו בן אדם שהוא אחלה גבר", אומר איתי ומוסיף, "הרגשנו שהוא בגיל שלנו".
מיכה מספר שלקח ממנו את מספר הטלפון ואמר לו שכשיהיה להם זמן בין הבגרויות הם יקפצו לבקר, והם אכן באו. "שמענו ממנו מה עבר בחיים, והוא עבר המון, ופתאום אנחנו מסתכלים מסביב ואומרים לו 'ראובן, איך אפשר לחיות ככה?' ואז גם עלתה בנו המחשבה שאין מצב שאנחנו משאירים את המקום ככה ולא עושים אפילו משהו קטן".
הם מספרים שהחלו בדברים קטנים – להוציא זבל שלא היה נחוץ, ואז אחד מהם הביא רדיאטור, השני הביא טוסטר, ואז הם גם החלו לחפש בימי הגזם רהיטים טובים וסחבו אותם אליו לבית. "באיזשהו שלב עשינו מגבית קטנה ולקחנו מכל אחד 30 שקל וקנינו לו מקרר קטן, כי למה בעצם פגשנו אותו בסופר? כי הוא קונה כל יום אוכל טרי, כי אין לו איפה לאחסן את האוכל", מסביר מיכה. "כשהבנו שצריך עזרה רצינית פנינו ליובל מג'סטה והצענו גם להתנדב וככה נכנסנו השבוע לעשות את הניקיון הרציני ובימים הקרובים ייכנסו גם בעלי מקצוע", מספר מיכה.
המפגש המקרי וכל מה שבא בעקבותיו מרגיש לנערים טבעי. "כשאתה מתחבר ומכיר אותו, אתה אומר אין מצב שאני לא עוזר לו", אומר מיכה, ואיתי מוסיף: "הוא עלה מארגנטינה והחיים לא האירו לו פנים. באותה מידה זה היה יכול להיות סבא שלי, היינו חייבים לעזור לו, אין מצב שהיינו משאירים אותו כך".
ראובן תחילה היה נבוך מהעזרה וניסה להציע להם כסף. "אמרנו לו לא – אנחנו חברים שלך ואנחנו עושים את זה מאהבה. אחרי שבוע כשהתחלנו להזיז ולנקות, שמנו לב שכשאנחנו הולכים וחוזרים, הוא כבר המשיך לבד. הוא סיפר שהזניח את עצמו שנים, אבל המפגש איתנו נתן לו כוחות".
חברים טובים
סימן טוב מוסיף שלולא הנערים ששמו לב למצבו והרימו את הכפפה, סביר שהיה ממשיך לחיות בתנאים האלו, "חשוב לנו להגיע לכל מבוגר ברחובות, אנחנו מכירים אותם מכל מקום – ממועדוני קשישים, מארגוני ניצולי שואה וגם מהסופר. אצל ראובן לא ידענו אפילו מאיפה להתחיל מרוב שהייתה שם הזנחה ארוכת שנים, מדובר בסיטואציה לא פשוטה ואין לו עזרה, אבל בזכות בעלי מקצוע שהם מלאכים ובני נוער טובי לב שינינו את המצב.
"ארבעה מבני הנוער גם מבקרים אותו עכשיו באופן קבוע, הם נהיו חברים, הם מתחבקים וצוחקים אחד על השני, הם יושבים ומדברים תכל'ס, שומעים מוזיקה ומזמינים ביחד אוכל, הוא לא הקשיש שלהם, הוא החבר שלהם וזה הדבר הכי מרגש בכל הסיפור".
