כבר שנה שרס"ל גיא חליבה מראשון לציון ישנה בבית החולים שיבא, משלימה בזום שיעורים שהפסידה כסטודנטית ולא עוזבת לרגע את החיילים הפצועים. אותם היא קולטת מדי יום מאז השבעה באוקטובר במסגרת תפקידה כמי שמייצגת את צה"ל וחיל הרפואה בכל הקשור לטיפול ותמיכה בחיילים שנפגעו במלחמה ובני משפחותיהם מרגע הגעתם לבית חולים.
בראיון מיוחד היא מספרת השבוע על האחריות הכבדה, המראות הקשים, הקשר החם עם המאושפזים, הדאגה לאחיה לוחם גבעתי שמשרת בעזה והשבר הגדול כשהיא נאלצת למחוק פצועים שעברו לרשימת "הותר לפרסום". וגם, למה גם אחרי שנה בתפקיד אין לה כוונות לחזור לשיגרה: "כל עוד צריכים אותי, אני כאן".
השבעה באוקטובר. קלטתי 300 פצועים ביום אחד
כשרס"ל חליבה (23) התגייסה לצה"ל היא שובצה בדיוק בתפקיד עליו חלמה, מש"קית רם 2. במסגרת תפקידה היא קולטת חיילים שמגיעים לבית החולים, מלווה אותם בתהליכים שונים, יוצרת קשר עם המשפחות ומשמשת כצינור מחבר בין בית החולים האזרחי לחייל שעדיין נמצא במסגרת צה"ל. בעוד שבסדיר היא עבדה במחלקות כמו שיקום ופסיכיאטריה, בשנה האחרונה השירות שלה נראה קצת אחרת.
קראו גם:
ב-7 באוקטובר היא גויסה למילואים והייתה מהראשונים שקלטו את החיילים שנפצעו בקרבות. "השתחררתי ב-2021, מאז התחלתי ללמוד הנדסאית בניין ומדי פעם עשיתי שירות מילואים. ליוויתי בעיקר חיילים שעברו תאונות והיו בשיקום ארוך. ב-7 באוקטובר התעוררתי מאזעקות ומאוד דאגתי, כל המשפחה של בן זוגי משדרות, אמא שלו הייתה לבד בבית ואחי הקטן הוזעק להצטרף לגדוד שלו בגבעתי. היה ברור לי שיצטרכו אותי ותוך זמן קצר כבר התייצבתי בבית החולים שיבא. המפקדת שלי אמרה לי לא לבזבז זמן על רישומים או משרד, לרוץ ישר למיון ולקלוט את הפצועים הראשונים. צריך להבין שאין שום גורם צבאי אחר שיוכל לבצע את התפקיד הזה ובאותו יום קלטתי מעל 300 פצועים בדרגות שונות".
איך נראה חדר המיון של שיבא ביום הטבח?
"נורא. הפצועים לא הפסיקו להגיע, מסוק אחרי מסוק, אמבולנס אחרי אמבולנס, רכבים אזרחים, המונים שחילצו אנשים מהדרום, פצועים שהתפנו עצמאית, חיילים על אזרחי שתפסו את הנשק וניסו לעזור. היה לחץ מטורף, ובמקביל אני יודעת שהמשפחה של בן זוגי ואחי הקטן נמצאים בלב הבלגן. אי אפשר להסביר את התחושות, במסגרת השירות ראיתי דברים לא נעימים אבל מה שראיתי וחוויתי באותו יום לא קל להתמודדות. אני פוגשת את הפצועים ברגע שהם מגיעים למיון, נכנסת איתם לחדר הלם וכבר שם מקבלת מידע וגם רואה במו עיניי את הפציעות הקשות, היום אני יכולה לומר שהתרגלתי למראות האלו אבל אז זה היה הלם, את לא מאמינה שאת רואה את זה בעיניים שלך.
"עד 2 בלילה קלטתי פצועים, בשלב מסוים הלכתי למשרד לישון אבל לא הצלחתי וחזרתי למיון, ידעתי שצריכים אותי. אומנם תפקדתי כמו זומבי, אבל עשיתי את העבודה ועשיתי הכל כדי לא לחשוב מה קורה בחוץ".
הכאוס במיון. "שאלות רבות נותרו ללא תשובות"
לא רק הפצועים היו זקוקים לחליבה, את חדר המיון הציפו מאות הורים מודאגים שניסו לברר בתוך התופת המתחוללת היכן ילדיהם המשרתים בבסיסי הדרום. "היו המון משפחות שרק חיפשו את יקיריהם, הם עברו בין כל בתי החולים באזור בניסיון לאתר אותם.
בשלב מסוים קיבלתי החלטה להתחיל לרכז רשימה, מכל בן משפחה ביקשתי שם, מספר אישי ותמונה, ניסיתי לעשות סדר מתוך מחשבה שאצליח לעזור להם לאתר אותם, אבל לצערי זה לא קרה. כל עשרות השמות ברשימה שלי הפכו זה אחר זה ל'הותר לפרסום', כל פעם מחקתי עוד שם, עוד חייל שהתגלה שהוריו לא ימצאו אותו ונפל בקרב. לצידם היו גם נשים של חברי כיתת הכוננות, משפחות מהדרום שהתפצלו, המונים שניסו לברר מה קורה עם יקיריהם. אנשים הגיעו עם שאלות אבל לא באמת היו תשובות.
במצב שגרה אם אני צריכה להודיע למשפחה שהבן שלה נפצע זה נעשה לאט, מנסים לענות על כל השאלות, ב-7 באוקטובר לא היה זמן לשום דבר. אלו היו שלושה ימים של טירוף, במקרים רבים לא הצלחנו לסייע אבל היו גם הצלחות.
"היה חייל שהגיע פצוע אנוש, הוא היה מחוסר הכרה ואף אחד לא ידע מי הוא. במשך יומיים הוא היה מורדם ומונשם בלי פרטים, רק לקראת יום שלישי איתרנו את המשפחה. היה שם צוות מדהים שתיעד כל אמצעי זיהוי, קעקוע, עגיל, כל מה שיכול לסייע".
הקשר עם הפצועים. "אנחנו מדברים על הכול"
מעל שנה עברה מאותו יום ארור אך חליבה לא עזבה את שירות המילואים ואת חדר המיון של שיבא, את הלימודים היא משלימה בזום, ישנה ימים ארוכים בבית החולים ומתקשה לחזור לשגרה. "אני לא מצליחה גם אם אני רוצה, אני יוצאת בערב עם חברים והראש שלי רק בחיילים שקלטתי בבוקר, הוא יצא מניתוח? הוא התעורר? המשפחה הסתדרה? זה תפקיד עם המון דאגות ואני לא מסוגלת להתנתק ממנו".
יש מחשבות על איך החוויות הקשות ישפיעו עלייך בעתיד?
"בטח. היום אני אומנם מתפקדת ורגילה להכל, אבל יש תהיות האם יום יבוא והכל יצוף, כל מה שראיתי, החיילים שאיבדנו, המראות הקשים של הפציעות. בתחילת המלחמה לא חשבתי על כלום, אבל בחודשים האחרונים יש בי מחשבות על איך זה ישפיע עליי. אני מבינה שמה שאני חווה זה לא נורמלי ותוהה אם זה יצלק אותי. צה"ל מקפיד שנטפל בעצמנו, יש לנו שיחות עם קב"ן, הדחקתי הרבה דברים שחוויתי בתחילת המלחמה והשיחות עוזרות לך להיזכר ולהתמודד.
"לפני חודש איבדנו חייל מילואים שהיה מאושפז חצי שנה. הוא נלחם בטירוף בפציעה שלו וברגע אחד המצב הידרדר והוא נפטר. יש המון אובדן בתפקיד הזה ואת חייבת לעכל אותו. גם החיילים הפצועים מטופלים בפן הנפשי. איתנו הם נהנים לדבר על הכל, לא רק על הפציעות, לא מזמן חייל שנפצע נפרד מהחברה שלו, כל הבנות עשו לו שיחות מוטיבציה, הקשרים הופכים למאוד אישיים. מעזרה בקביעת תור, העברה לבית חולים אחר, סיוע למשפחה בלינה ועד שיחות על חיים עם הפציעה, אובדן גפיים, שיחות על החיים".
הפחד. "רק לא לפגוש פנים מוכרות"
בחודש הקשה ביותר שידעה ישראל מאז תחילת המלחמה, גם עבודתה של חליבה הפכה למורכבת יותר "בערב ראש השנה בלבד קלטתי 12 חיילים, זו תקופה מאוד עמוסה. אני אף פעם לא יודעת מי מגיע, רק יודעת שצריך לחכות ולעדכן את בית החולים".
במקרה אחד, היא דווקא כן עודכנה שמדובר בחיילי גבעתי והלב החסיר פעימה. "אמרו שמגיעים חיילי גבעתי מעזה שנפצעו בתקרית, אחי הקטן היה שם, ולא היה לי מושג מה השמות. למיון הגיעו כמה חיילים שמיד פונו לחדר הלם ואני זיהיתי אותם, אני עומדת לידם, חברים של אחי מהגדוד, בולעת את הרוק, עוצרת את הדמעות ועושה את העבודה שלי. אפילו לא שאלתי אותם על אחי, כי ידעתי שהם לא במצב לענות לי ולא רציתי להכביד עליהם, אבל זו הייתה סיטואציה מטורפת. עבורם הייתה הקלה, כי הם ראו פנים מוכרות, עבורי זה היה הלם. רק אחר כך כשהבנתי שהוא בסדר יכולתי להירגע, אבל כל פעם שאני שומעת גבעתי הלב שלי נופל.
"בזמן אמת אנחנו חייבים לתפקד, לפעמים יש לנו דקות בודדות לקבל מהחייל מספר טלפון ושם, כדי להספיק ליצור קשר עם המשפחה. אנחנו גם מאוד מקפידות לשמור את כל החפצים שלו, כל פריט קטן משמעותי נאסף בחרדת קודש, אנחנו מבינות שזה חשוב להם וגם יודעות שלעיתים זה כל מה שיישאר למשפחה".
למרות שהיא בשירות מילואים מעל שנה אין לה שום כוונה להפסיק. "המשפחה ובן הזוג אומרים לי שאני צריכה לעזוב, שהשקעתי מספיק ושאני יותר מדי שקועה בעבודה ומוותרת על חיי האישיים, אבל אני לא מסוגלת. המקום הזה משמעותי עבורי ואני לא יכולה לדעת שצריכים אותי ואני לא שם. עוד לא הספקתי לעשות את הטיול הגדול של אחרי הצבא, אבל במרץ אני מקווה לטוס לתאילנד לחודש וחצי וכשאשוב, אם עדיין נילחם, אחזור לכאן, למקום שבו צריכים אותי ואני הכי יכולה לעזור".
