"לא מכובד להתעמת עם שוטרים"
אחרי 23 שנים שבהן הקפידה ורדה לב רן לפקוד ביום הזיכרון את קבר בנה, סרן גל לב רן ז"ל, השנה היא תיאלץ ככל הנראה לעמוד לבדה בצפירה. "זה הקטע שהכי קשה לי", היא אומרת. "מבחינתי זה היה מנחם מעט אם אפשר היה לתת למשפחה הגרעינית, המעגל הכי ראשוני, להגיע לקבר ולהיות לידו ביום הזיכרון.
לצערי, זה לא יוכל לקרות וכמובן להתעמת עם שוטרים זה לא בא בחשבון ולכן נצטרך לקבל את הגזירה בכאב ובהשלמה. אני אבקש שיעמדו ליד הבית שלי מתנדבים עם דגל, כפי שהבטיח יו"ר יד לבנים אלי בן שם, למרות שאני יודעת שיש גם משפחות שכולות בראשון לציון שאינן רוצות בכך".
לב רן, המשמשת יו"ר ועדת ההנצחה הארצית, מודה שהיא עדיין לא יודעת איך יעבור יום הזיכרון השנה בצל השינויים שכפתה על חיינו מגיפת הקורונה, "הימים הללו תמיד היו מלווים בעומס רגשי, אבל היתה נחמה של הביחד והחברים של גל שמלווים אותי והפעם אני כנראה אהיה לבד, אפילו לא ליד המשפחה שלי שנמצאת בעיר אחרת. אני אומרת כרגע שאני חזקה, אבל ברגע האמת אני בכלל לא משוכנעת שכך יהיה. אני מניחה שיהיו משפחות שינסו להגיע לבתי העלמין ולא תהיה לי ביקורת עליהן אם הן יחליטו להפר את ההנחיות. באופן אישי, נראה לי לא מכובד ביום כזה להתעמת עם שוטרים ולגרום לכולם למבוכה".
גם אי־קיומם של לימודים סדירים מונע מהורים שכולים להגיע למוסדות החינוך ולדבר על יקיריהם, "אני אדבר עם ראשי מערכת החינוך בעיר כדי שיאפשרו לי לדבר על בני. אני מתכוונת לבקש להצטרף לקבוצות זום בבתי הספר כדי לספר על גל והתמודדות עם השכול הפרטי שלי".
ב־29 בספטמבר 1997 ירו מחבלי חיזבאללה טיל נ"ט על עמדת התצפית בה היה גל לב רן. גל נפצע באורח אנוש ובעודו מפונה במסוק לבית החולים בצפת, נפטר מפצעיו. חודשיים לפני שמלאו לו 22, הובא גל למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן. הוא הותיר אחריו הורים ושני אחים.
מפגש בזום עם חניכי שבט הצופים שנקרא על שם הבן
רוחמה גוטליב, אמו של סמ"ר מתן גוטליב ז"ל, לא מוטרדת מכך שבגלל הקורונה לא יתקיימו השנה טקסי זיכרון מרובי משתתפים בחלקות הצבאיות בבתי העלמין. "כואב לי יותר מכך שלא אהיה בטקסים של בית הספר ובשבט מתן של הצופים בראשון לציון, עצוב לי שלא אקבל שם את החיבוק".
לדברי גוטליב, באופן אישי השיבושים בסדרי יום הזיכרון לא מעסיקים אותה, אך היא מרגישה צער על כלל המשפחות שלא יוכלו להיות חלק מהטקסים שמלווים את היום הזה. "אנחנו מקבלים את זה כי הגיוני שלא יהיו התקהלויות ומבחינתי זה לא יום הזיכרון האישי שלי ושל מתן אלא כללי של כלל המשפחות. אנחנו אנשים ממושמעים ואם נצטרך להיות בבית אז נהיה שם מכונסים בעצמנו".
את היוזמה להציב מתנדבים או חיילים שיחזיקו את דגל ישראל מחוץ לבית המשפחות השכולות היא דוחה על הסף, "אני מרחמת על הילדים או החיילים שיצטרכו לעמוד שם. שיעמוד לי מישהו מול השער עם דגל לא כל כך נראה לי, אבל אם ירצו להיכנס אלינו הביתה כדי לשמוע על מתן זה יהיה אפקטיבי יותר מבחינתי", היא אומרת. "יש יוזמה של אירוח בסלון דרך הזום ואנחנו מתכננים לעשות כזה עם שבט הצופים. במסגרת הזו יעלו תמונות של מתן וכל אחד יוכל לספר מה התמונה הזו של מתן אומרת עבורו".
לאחרונה החליטה גוטליב לסיים את עבודתה ולפנות זמן לעצמה, למצוא את השקט והשלווה שהיא מחפשת, אך נגיף הקורונה שיבש לה את התוכניות. "הזמן שעבר לא מרפא, הגעגוע מתגבר מיום ליום, אני מתגעגעת לריח שלו, לחיבוק ולשיחה, לכל דבר", היא אומרת. "תמיד יש לי תמונות שלו מול העיניים ואני חושבת מה היה קורה אם הוא היה בבית ואיך זה היה מתנהל, כל דבר חדש שקורה, כמו למשל המציאות הנוכחית עם הקורונה, מעלה מחשבות מה הוא היה אומר. זה עולה תמיד".
ביום ה־23 של מבצע "צוק איתן", 30.7.2014, במהלך סריקות לאיתור מנהרה בחאן יונס, נכנס כוח מגלן למבנה ממולכד של מרפאת אונר"א. כתוצאה מפיצוץ וקריסת המבנה נהרגו סמל ראשון מתן גוטליב ושניים מחבריו לצוות. הוא הותיר אחריו הורים ושני אחים. בן 21 היה בנופלו.
"נר ופרח למשפחות כדי שיידעו שלא שוכחים אותן"
"אני חושב שכן צריך לעלות השנה לקברים ואני גם מתכנן לעלות לקברו של אחי גם אם ההנחיות יאמרו אחרת", אומר בתוקף גדי חי שמואלי, אחיו של רב־סמל פלטיאל שמעון ז"ל המשמש כחבר בוועד המנהל של המשפחות השכולות בראשון לציון. "אפשר להתקהל עד עשרה אנשים ולהתפלל במרחק ואני עוד מגלגל את זה בראש שלי ונוטה בכל זאת לעלות. אם יעצור אותי שוטר בדרך אז אני כבר אמצא מה לומר לו ואם לא, אני אספוג את הקנס".
במשך 45 שנים ברציפות נוהג שמואלי לעלות אל קבר אחיו ביום הזיכרון ולעמוד לצידו בעת שנשמעת הצפירה. "מגיעים איתי גם עשרות חברים שהיו איתו בגדוד או בבית הספר. הם מגיעים אחרי הטקס אלי לבית בראשון לציון, אוכלים יחד ארוחת צהריים והם מספרים על פלטיאל וזה גורם לי מעט נחת לשמוע איך פלטיאל היה בעיניהם. בכל פעם יש סיפורים חדשים וגם אנשים חדשים שמגיעים. השנה זה לא יהיה והמחשבה ממלאת אותי בכאב, אבל אין מה לעשות".
לדבריו, הכאב על נפילת האח הולך ומתעצם עם השנים, "45 שנים זה המון זמן אבל הכאב לא מתקהה. אמרו לי בעבר שהזמן רק הופך את זה לקשה יותר ועכשיו אני מבין את הדברים האלה. אם להשתמש בדימוי מעידן הקורונה, אז הכאב צובר מכפלות. בכל שנה עוברים טלטלות שונות שגורמות לכאב להתחדד, אם זה פטירה של הורים או בעיות אישיות אחרות שבהן הוא חסר עוד יותר".
השנה, בעקבות האילוצים והקושי בהנצחה של הנופלים, פועל שמואלי למען המשפחות השכולות בראשון לציון, "אנחנו נדליק נר נשמה לזכרו בבית. מעבר לזה אני מתכנן יחד עם חברי ניר גולני, להגיע לכל משפחה שכולה ביום הזה ולתת להם נר זיכרון ופרח. חשוב שהם יידעו שתושבי העיר לא שוכחים אותם".
בסוף דצמבר 1974 נקרא פלטיאל לשירות מילואים פעיל. ביום כ' בטבת תשל"ד (3.1.1975) נפל פלטיאל בקרב מול מחבלים סמוך להר דב. הוא הובא למנוחות בבית העלמין שבראשון לציון. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב־סמל
"בערב העצמאות כולם יהיו קצת לבד"
באופן פרדוקסאלי, מגיפת הקורונה שהביאה לביטול רבים מטקסי יום הזיכרון דווקא הקלה על נוי פרי, אחותו של סמ"ר טל יפרח ז"ל ומיוזמות התוכנית "האחים שלנו".
"למען האמת זה הדבר שהכי קשה לי בכל שנה והמצב עכשיו מקל עלי באיזשהו מקום. היום הזה הוא מאוד טעון וקשה עבורי. כל העיניים עלי בכל שנה כדי לראות מתי אני אתחיל לבכות. אני מסיימת את היום הזה גמורה ואין לי יום העצמאות כבר כמה שנים כי אני הולכת לישון בשעה שמונה מותשת. בסופו של דבר בערב העצמאות אנשים הולכים לחגוג ואני נשארת לבד ופתאום כולם יהיו קצת לבד ואני מרגישה מעט הקלה.
זה יום ארוך מאוד, יום שאנשים מצפים ממך כל הזמן להשמיע. כל השנה שוכחים ופתאום מבקשים ממני להגיע ולדבר והשנה זה לא יהיה ככה. למרות זאת, מאוד עצוב לי שלא יהיה יום זיכרון, אבל לא בשבילי אלא יותר בשביל האחרים. אני לא צריכה יום זיכרון כדי לזכור כי הוא איתי כל הזמן, המדינה צריכה את זה, את הביחד, את העמידה כתף אל כתף, וזה בהחלט יחסר. מעבר לזה, אני חושבת על כך שבשנה הבאה הכל יחזור לקדמותו ויהיה בסדר. מה שדרוש מאיתנו עכשיו זה רק לשמור על כללי הבטיחות וזה חשוב יותר מהכל".
מי שמכיר את נוי יודע שהיא לא זקוקה ליום בשנה עבור ההנצחה. בשנים האחרונות היא הקדישה חלק ניכר מזמנה לפעילויות התנדבות וצדקה לזכרו של אחיה. היא עוברת בין בתי ספר ומספרת את סיפורו והיתה שותפה למיזם "האחים שלנו". "החלטנו השנה יחד עם המון שותפים טובים לצאת במיזם 'מתחברים וזוכרים'. יש אתר אינטרנט ייעודי שמאפשר להשתתף במפגשים, לדבר ולספר על יקירים שנפלו ויהיו מי שיוכלו להקשיב. לצד זה יתקיימו גם מפגשים סגורים. מפגש סגור כזה יתקיים ביום הזיכרון ובו ישתתפו כל הצוותים של יחידת אגוז, היחידה בה שירת טל. אנחנו נתכנס כולנו ונעמוד יחד בצפירה וזה יהיה מאוד משמעותי עבורי".
סמל ראשון טל יפרח נפל בקרב במבצע "צוק איתן" ביום כ"ג בתמוז תשע"ד (21.7.2014). בן 21 היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. הותיר הורים, אחות – נוי, ושני אחים למחצה – דניאל ומייקל.
