יש מראות שאפשר לראות רק בישראל. אחד מהעוצמתיים שבהם הוא מראה האנשים העומדים במרפסות בתים בלב כרך, מאחדים פעימות לב עם האנשים שעומדים מתחתם ברחוב ויחד הם מרכינים ראשים כשצפירת זיכרון מפלחת את האוויר, חותכת את מרחק הזמן שעבר ומחברת אותנו מיד אל מה שקרה שם, בפלנטה האחרת, באפלים של הזמנים. דקת זיכרון אחת במרפסת שהיא גשר אל העבר. ואנחנו עולים עליו מדי שנה.
הסופר והמפיק מיקי גולדנברג, אחיו של איש הטלוויזיה המנוח דודו טופז, כולא את הדקה הישראלית הזאת על המרפסת בקפסולה עם קרומים רכים של כאב ועצב כשהוא מספר השבוע לראשונה על הסרט שלו "אהבה אסורה" – סיפור הצלתה המרגש והמפעים של אמו, לילי פולמן, היהודייה האחרונה שיצאה מגטו ורשה, על ידי אביו אליהו גולדנברג, שעשה את זה כשהוא נמצא בכלל בארץ ישראל.
סיפור אהבה מדהים של נערה בת 16 למורה הדרמה שלה שהיה אז בן 27. סיפור אהבה שגבר על המוות והוליד חיים. "אני בטוח שאנשים ירצו לראות את הסרט הזה", אומר גולדנברג, שמגייס בימים אלה כספים שיאפשרו לצלם את הסרט התיעודי הזה.
ש' שורקת ומפריעה
"בגיל שנתיים אבא שלי איבד את אימו", מספר גולדנברג. "כשהיה בן 13 איבד את אביו. מאז שהיה בן שבע עבד אבי בתיקון ממטרות. שלוש שנים אחרי כן החל לעבוד בבית הקברות בפיסול שמות הנפטרים על מצבות. הוא פרנס את כל המשפחה שהיו בה עוד שמונה אחים ואחיות", מצייר גולדנברג את הקווים הראשונים לדמותו של אביו.
באחד מימי העבודה של אליהו בבית הקברות בעיר ניגש אליו גוי עם אקדח ואמר לו שהוא גוזל את הפרנסה שלהם ואיים להרוג אותו אם לא יעזוב מיד. "אליהו הלך", גולדנברג מספר. הלך רחוק. עזב את בלוזרקה באוקראינה ונסע לבדו לפולין. בן 17 היה כשהגיע ראשית לקרקוב ולאחר מכן לוורשה.
את הלילה הראשון שלו שם העביר אליהו על שולחן בקן השומר הצעיר. מהר מאוד הפך ל"מספר הסיפורים" של קן השומר הצעיר בוורשה, דבר שעיצב את המשך חייו. גולדנברג: "חניכי השומר הצעיר התלהבו כי הוא סיפר להם סיפורים מותחים ומשעשעים וכל פעם היה עוד ועוד קהל שמגיע לשמוע אותו. מכיוון שלא היה לו אוכל התחילו לשלם לו כסף על הסיפורים והוא למד שיש מקצוע שקוראים לו קריינות".
כמה אבא שלך היה מחובר ליהדות? לציונות?
"אבא היה ציוני גדול מאוד. הוא אימץ לעצמו את השפה העברית. הוא קרא ספרות עברית וחיפש בין הסופרים הוותיקים כמו שלום עליכם י.ל. פרץ חומרים מהם בנה 'הופעת יחיד'. כציוני היה לו חלום להגיע לישראל".
החלום הזה התגשם כשהוא היה בן 20. הוא המשיך להופיע ובנה קריירת משחק מרשימה.
איך ההורים שלך הכירו?
"כשהוא היה בן 27 ומאוד מפורסם בישראל, אבא קיבל פנייה ממנהלת התיכון 'היהודייה' בוורשה. היא ביקשה ממנו להכין את טקס סיום השנה בבית הספר שבו למדו נערות אריסטוקרטיות. כולן מדברות עברית, כולן גדלו בבתים שורשיים. הוא הסכים והתחיל לעבוד עם התלמידות. אמא שלי, לילי, הייתה נערה מצחיקה. היא הייתה זורקת הערות במהלך החזרות ומצחיקה את כולן. הוא העיר לה כמה פעמים שהיא מפריעה לו. היא התנצלה אבל המשיכה להפריע.
"בסוף הוא שאל אותה לשמה והיא אמרה: 'לילי זה פעמיים לי ולא לך'. והוא ענה לה: 'אני אוהב הומור אבל בזמנו'. לאמא הייתה ש' שורקת והוא הציע ללמד אותה איך להתגבר על זה. לילי הסכימה לתרגל בבית את התרגילים שנתן לה וככה התחיל הקשר להתפתח. הוא התאהב בה קשות. אחרי הטקס הם נשארו בקשר למרות ההתנגדות של הוריה שתהיה בקשר עם גבר בן 27. אבא של לילי החרים אותו והטיל עליו דין רודף. הוא אסר על אמא להכניס אותו הביתה".
כאמור, קצת לפני שהצבא הגרמני פלש לפולין וכבש אותה נסע אליהו גולדנברג לישראל. הוא ניסה לשכנע את לילי להצטרף אליו. לילי שיתפה בדאגותיו של אליהו מפני הפלישה את בני משפחתה. גולדנברג: "הם לגלגו עליה ואמרו 'ארץ ישראל היא מדבר מוקף אויבים, ופה ארץ בטוחה ויפה ואנחנו במעמד גבוהה. מה נהיה שם לא יהיה לנו אוכל שם'".
אבל לילי לא הפסיקה להזהיר. אביה התבצר בהתנגדותו, אבל בלבה של אמה נפתח סדק והיא הסכימה לפגוש את אליהו בבית קפה. גם בפגישה הזו ניסה לדבר על לבה של האם כי המשפחה תעזוב יחד איתו לארץ ישראל. המאמצים לא צלחו ואליהו עזב לבד את פולין.
ורשה נכבשה, היהודים הועברו לגטו. גם משפחת פולמן האריסטוקרטית נאלצה לעזוב את ביתה שנהרס באחת ההפצצות. אליהו נקרע בארץ ישראל מדאגה וגעגועים. את אלה הטביע במכתבים שכתב לאהובתו. לילי כתבה בגטו יומן בו סיפרה איך היא מחפשת תפוחי אדמה בכיסי בגדים שכיסו גופות. באחת מהפעמים בהם יצאה מהגטו כדי לנסות להשיג אוכל היא פגשה קצב שנתן לה סלסלת אוכל ואחרי כן גם הציע לה מקלט. כך היא ניצלה.
בינתיים אליהו ניסה להפוך כל אבן במאמץ לשחרר את לילי. הוא כתב מכתב לאפיפיור וביקש ממנו "בשם האהבה הקדושה" להציל את אהובתו. הוא גם הצליח לארגן תעודת שחרור עליה חתמו רשויות אנגליות וגרמניות. בדרך כמעט פלאית שוחררה לילי מהגטו ב־1941. היא הייתה היהודייה האחרונה ששוחררה בדרך הזו. יותר משנה הייתה לילי בדרכים עד שהגיעה. גולדנברג: "היו עוד הרבה תלאות ופחד ומכשולים אבל מרגע שנפגשו פה שוב, לא עזבו יותר זה את זו".
קשיים במימון הסרט
בספטמבר 1946 נולד לאליהו וללילי בנם הבכור דודו. כעבור שלוש שנים וחצי נולד מיקי. לילי למדה באוניברסיטה העברית הוראה ולאחר שהשלימה את לימודיה לימדה בבית ספר גרץ בתל אביב. גולדנברג צוחק: "ואבשלום קור תמיד אומר לי שבזכות אמא שלי הוא יודע לדבר עברית כל כך טובה". ב־1976, כשהוא בן 67, הלך אליהו לעולמו. לילי נפטרה ב־2009, שלושה חודשים לאחר שדודו טופז שם קץ לחייו.
כמה השואה היית נוכחת בחייכם?
"תלוי. אני זוכר שכשהיינו ילדים לא נכנס הביתה שום מוצר שיוצר בגרמניה. כל דבר שהופיעה עליו המילה גרמניה לא עבר את הדלת. כל יום כיפור ושואה אמא הייתה יושבת עם המכתבים שאבא כתב לה לגטו ומקריאה לנו. אחר כך היינו הולכים רק לבית כנסת".
ההורים התייחסו לכך שהאהבה שלהם היא זו שבסוף הצילה את אמא ממוות?
"אבא שלי לא הפסיק לדבר על זה, כתב שירים על זה - 'הוצאתי זלזל מתוך תופעת שטן'. אמא הייתה מצחיקה עד סוף חייה, אהבה לעשות צחוק מכל דבר. אני זוכר שהיא אמרה פעם באחת הארוחות שכשהיא תעלה לשמיים ישלחו אותה לגיהנום כי היא לא השתמשה ביצר הרע וכל חייה היה לה גבר אחד. אבא אהב אותה מאוד. בסוף ימיו אבא שכב בבית לוינשטיין. עשינו תורנויות בבית החולים. 24 שעות היינו ליד מיטתו. אבא כבר היה עם חצי גוף משותק, בקושי מדבר. באחת הפעמים שהייתי איתו הוא פתאום אמר 'תסתכל תסתכל'. סובבתי את הראש וראיתי את אמא מגיעה להחליף אותי. ואבא אמר: 'תסתכל איזה רגליים יפות יש לאמא שלך'. זאת אהבה שלא ניתנת לשום שיחזור".
כאמור, גולדנברג עובד בימים אלה על גיוס מימון לסרט שהוא רוצה להפיק ולצלם שיספר את סיפור אהבתם של אביו ואמו. במאי עדיין אין. גולדנברג יתפנה לאייש את המשרה ברגע שיעלה בידו להשיג תקציב ראוי. "בינתיים גייסתי רק מיליון שקלים", הוא מספר. "אני מכוון לגייס עוד חמישה מיליון שקלים. עשו הרבה סרטים על השואה, אבל הסרטים שהצליחו במיוחד היו 'רשימת שינדלר' של ספילברג ב־1993 וארבע שנים אחרי זה 'החיים יפים' של בניני. הם הצליחו כי היה בהם סיפור אהבה אישי חזק ונוגע. גם סיפור האהבה של ההורים שלי חזק ונוגע ואני רוצה לעשות אותו כחלק מפעילות קרן הקולנוע למיגור האנטישמיות. אני רוצה שהסרט ישפיע על אנשים ובמיוחד על בני נוער".
גולדנברג הוא חבר בעמותת "דורות ההמשך - נושאי מורשת השואה והגבורה" בעמותה חברים ניצולי שואה, נכדיהם וניניהם ומטרתה העיקרית היא לפעול להנצחת זיכרון השואה והגבורה בכלל ולהנחלת הסיפורים האישיים של הניצולים.
"אנו מאמינים שיש לנו ייחוד", אומרים בעמותה. "מעצם היותנו צאצאים של אנשים שהיו 'שם', עברו ושרדו את התופת, וכנגד כל הסיכויים הצליחו לאחות את השברים, לבנות חיים חדשים ומשפחות חדשות. אנו מאמינים שכילדיהם ונכדיהם של הניצולים מוטלת עלינו אחריות מיוחדת. דור הניצולים הולך ומתמעט ואנו חשים את הצורך והרצון לממש את האחריות המוטלת על כתפינו למענינו ולמען הדורות הבאים".
