כבר כילדה באוקראינה, חלמה יוליה גרלד (20) להתגייס לצבא ההגנה לישראל. "אבא שלי היה לוחם בצבא האוקראיני ועד היום הוא משרת שם בדרגת קצונה בכירה. תמיד רציתי להיות כמוהו".
קראו גם:
לפני כשנתיים היא עלתה לארץ והשתכנה בראשון לציון. לפני כחצי שנה, לאחר מאבק עיקש ועשרות מכתבים, קיבלה את התפקיד המיוחל: לוחמת בגדוד "ברדלס" המעורב.
נשלחה לאפסנאות בגלל העברית
אי־אפשר להישאר אדיש לפטריוטיות והציונות שיש בה, או לדרך שאותה עשתה. "בתור ילדה גדלתי על סרטי גבורה ואמרתי לאבא שלי שאני רוצה גם להיות לוחמת. הוא כמובן אמר לי שאין דבר כזה נשים לוחמות, כי זה מה שהוא הכיר בצבא האוקראיני, אבל אני לא הייתי מוכנה לוותר. לפני שנתיים עליתי לארץ כדי להגשים חלום ולהתגייס לצה"ל. זה היה לי חשוב כי שמעתי המון סיפורים על הצבא הישראלי ורציתי להיות חלק ממנו.
"עליתי לישראל וגרתי בניצנה, שם למדתי עברית באולפן למשך שמונה חודשים. בתקופה הזו נחשפתי ללוחמות מגדוד קרקל או ברדלס. הבנתי שיש דבר כזה נשים לוחמות. הגשתי בקשה להתגייס לתפקיד לוחמת, אבל בקורס העברית לא קיבלתי ציון מספיק טוב כדי להשתבץ בתפקיד לוחמה ושלחו אותי לאפסנאות בחיל הים".
שיחה גורלית ביום ההולדת
גרלד, שהשיבוץ שנקבע לה היה רחוק מהחלום שלה, לא הסכימה לקבל את הגזירה וביקשה לשנות את התפקיד. "כשהודיעו לי שאני לא יכולה להיות לוחמת בכיתי שבועות רצופים. שלחתי מכתבים לכל מי שאפשר כדי שיזמנו אותי שוב ושוב למבחנים, התעקשתי רבות כדי לקבל תפקיד לוחמה. דחו אותי כמה פעמים אבל לא היה תרחיש מבחינתי שבו אני לא אהיה לוחמת.
"לפני כחצי שנה, ביום הולדת שלי, התקשרו אלי והודיעו לי שיש לי שיחה עם קצין המיון. הגעתי לשיחה והוא עדכן אותי שקיבלתי את התפקיד שרציתי. זו היתה מתנת יום ההולדת הכי טובה שאפשר היה לבקש".
איך התחושה להגשים חלום?
"אני מאוד שמחה שהתעקשתי להיות לוחמת. אני משרתת בגבול מצרים, שם אנחנו מונעים הברחות של סמים דרך הגבול ועושים אימונים גדודיים. אני רוצה עוד להתקדם ולצאת לקורס צלפים. זה גדוד שבו אני מרגישה שהלוחמים שאיתי הם כמו המשפחה שלי. אחרי שהתגייסנו סגרנו הרבה, 28 ימים רצוף, לפעמים יותר, ובכינו שסוגרים המון שבועות רצוף, אבל עכשיו התרגלנו וטוב לנו יחד ולא לחוץ לנו לצאת הביתה".
"יש דברים שבנות יכולות לעשות ולוחמים לא יכולים לעשות וההיפך, לכל אחד יש את האיכויות שלו. למרות זאת, אני לא חושבת שיש אצלנו הבדל. אנחנו עושים אותן משימות"
נשים יכולות לעשות תפקידי לחימה קשוחים יותר ממה שמאפשרים להן כיום?
"האמת שלא. יש דברים שבנות יכולות לעשות ולוחמים לא יכולים לעשות וההיפך, לכל אחד יש את האיכויות שלו. למרות זאת, אני לא חושבת שיש אצלנו הבדל. אנחנו עושים את אותן משימות, גם הלוחמים וגם הלוחמות אצלנו. מכינים אותנו באותה הדרך. אם היתה לי אפשרות להתגייס ליחידה מיוחדת, בוודאי שהייתי רוצה".
לא מביך לשרת עם גברים?
"אנחנו כמו אחים ואחיות. מדברים הרבה וכל הזמן יחד, גם בשמירה יחד וזה כיף, עם בנים זה אפילו כיף יותר, מצחיק. אני לא מרגישה שיש הבדל בינינו".
מתגעגעת למשפחה אבל מרגישה בבית
מאז החלה את שירותה הצבאי, מתגוררת גרלד בדירת חיילות בודדות בראשון לציון ומרגישה שם בבית. למרות זאת, הגעגועים לבית לא קלים עבורה והיא מחכה כבר לרגע שתטוס לבקר את המשפחה. "לא ראיתי את ההורים שלי שנה וחצי", היא מודה בעצב, "עליתי לישראל כדי להישאר לגור בארץ הזו, אבל למשפחה שלי אין כוונה לעשות עלייה. אבא שלי מאוד אוהב את השירות בצבא והוא לא רוצה להשתחרר, וגם לאמא שלי טוב שם. אמא שלי מורה ובשביל לעבוד כאן היא צריכה ללמוד המון זמן את השפה ולכן כבר עדיף להם להישאר שם. זה קשה לא לראות אותם. בגלל הקורונה לא יכולתי לצאת מהארץ. היה שלב שרציתי לנסוע להיפגש איתם אבל לא אישרו לי, פעמיים הגשתי בקשה אבל לא נתנו לי. הייתי לאחרונה בשיחת מג"ד והוא אמר שיבדוק אם אני יכולה לצאת. אני מקווה שיאשרו לי לצאת בקרוב. בינתיים יש לי המון חברים שעוזרים לי ומשמשים כמו משפחה".
ואיך ההורים מגיבים לתפקיד הלחימה שלך?
"האמת שההורים שלי כמעט ולא יודעים על התפקיד שלי. הם חושבים שבשביל הבנות זה שירות קל ושהן לא עושות דברים דומים לבנים, אבל זה טוב שהם לא יודעים כדי שלא ידאגו לי. הם לא צריכים לדעת שאני עושה שירות ואימונים קשים ושיש גם סכנה".
