כשהקורונה הנחיתה מכה קשה על העולם והכניסה את כולנו לבידוד, פרופסור אלי זמסקי (77) הבין שזו ההזדמנות שלו לכתוב את המחזה ההומוריסטי שעליו תמיד חלם. חלקים גדולים ממנו מתבססים על ההווי של ראשון לציון הישנה ועל הבדיחות שיצליחו להצחיק את ילדי שנות ה־50 וה־60.
קראו גם >>
זמסקי נולד וגדל בראשון לציון, העיר בה חווה ילדות מאושרת. משפחתו נמנית עם ראשוני התושבים, ובית ספר "חביב" קרוי על שם קרוב משפחתו. אביו מאיר כיהן כממלא מקום ראש העיר חנניה גיבשטיין במשך שתי קדנציות. "אמא שלי למעשה נולדה בתוך היקב של ראשון לציון, בתוך בית קטן שבו התגוררו סבא וסבתא שלי", הוא אומר.
"כיוון שסבא היה הטוען של היקב, הוא קיבל שם מגורים. כשנולדתי העיר היתה מושבה קטנה וכולם הכירו את כולם. למדתי בבית ספר 'חביב' והייתי תלמיד כל כך גרוע, עד שלא יכולתי להתקבל לגימנסיה. היתה לי לקות של מוטוריקה עדינה ובגלל ההישגים הנמוכים נאלצתי ללמוד בבית הספר החקלאי 'כנות' ליד גדרה. רק בכיתה י' התחלתי ללמוד כי נדלקתי על נושא הכימיה. זה קרה בזכות המורה, שהתעוור כתוצאה מפיצוץ במעבדה שבה עבד. הוא ידע ללמד והצליח לסקרן אותי.
"הוא סיפר איך הוא התעסק עם פצצות, ואני, שהייתי פושטק לא קטן, החלטתי שזה האיש שאני רוצה ללמוד ממנו. מבחינתי הוא היה השער לידע אישי להכנת פצצות. בזכותו נכנסתי לשיעורי הכימיה ובהמשך לשיעורים נוספים. בזכות זה כיום אני פרופסור למדעים".
כתיבה בימי קורונה
פרופסור זמסקי, תושב קדרון, אב לחמישה וסב ל־11, מכהן כדיקן הפקולטה למדעים מדויקים במכללה האקדמית לחינוך "חמדת הדרום". הוא הגיע לשם לאחר שפרופסור אבי לוי, נשיא המכללה הראשון, ביקש ממנו להירתם לעזרת הפריפריה. חמדת הדרום עבורו היא ביטוי של ציונות בשילוב חינוך. זמסקי קיבל את תאריו, בוגר, מוסמך ודוקטור, מהאוניברסיטה העברית ולימד בה עד שנת 2006, עת פרש לגמלאות כפרופסור מן המניין, לא לפני שזכה פעמיים בפרס המרצה המצטיין. הוא כיהן כפרופסור אורח בחמש אוניברסיטאות בארה"ב, עמד בראש המחלקה לבוטניקה חקלאית בפקולטה לחקלאות ופרסם כמאה מאמרים מדעיים בספרות הבין לאומית וכמאה נוספים בעברית. הוא ערך וכתב 21 ספרים בנושאים מדעיים, ואף מדע בדיוני וספרי ילדים. במשך שש שנים כיהן כנשיא מכללת אחוה לחינוך והיה המדען הראשי של רשות הטבע והגנים.
כעת, אל רשימת התארים המכובדת יכול זמסקי להוסיף את התואר מחזאי. "הקורונה הביאה אותי לכתוב את המחזה", הוא אומר. "כל שנה מחדש עולה בראשי הרצון לכתוב ספר שמבוסס על סיפור חייהם של ההורים שלי, אבל עם הזמן הפנוי שהביאה הקורונה החלטתי לשנות כיוון ולכתוב מחזמר. אמי השביעה אותנו שבכל שנה באזכרה שלהם נספר על הבדיחות שלה ושל אבא שלי. וכך, בכל אזכרה אנחנו נזכרים בסיפורים מבודחים ומתגלגלים מצחוק. זה מראה מאוד מוזר, לראות אנשים צוחקים סביב הקבר, בזמן שאחרים ממררים בבכי. הם בטח לא מבינים מי זו חבורת המטורפים הזו. המצב הזה דחף אותי לכתוב מחזמר בידורי שמבוסס על סיפוריהם של הוריי ונקרא על שם אמי שרהל'ה. אנחנו נמצאים בתקופה מאוד קשה וכדאי לתת לאנשים משהו שיכול לגרום להם לצחוק ולצאת מהדיכאון".
הדריסה של שרהל'ה
למי שנולד בשנים הללו בראשון לציון, מבטיח זמסקי הנאה מהומור השמור למביני עניין. "יש סיטואציה שאמי יושבת בבית קפה עם חברות והן מדברות על המוות. אמי אמרה להן: 'החלטתי שאני רוצה למות כשאוטובוס של אגד דורס אותי במרכז המושבה'. החברות צעקו עליה על בחירת המוות הזו, אבל היא ענתה: כולם יראו את זה? יראו. כולם ידברו על זה? ידברו. הראשל"צים ידועים כווכחנים ובכל פעם כשהם יתווכחו על משהו, הם יגידו, 'רגע, זה היה לפני המוות של שרהל'ה או אחרי הדריסה של שרהל'ה?'. וככה דורות של ראשל"צים יזכרו אותה על פי הוויכוחים שלהם".
"סיפור נוסף נוגע לימים שבהם עדיין לא היה חוף ראשון לציון, ואנשים היו נוסעים לחוף פלמחים. יום אחד החליטו לשים שם סוכת שומר ולקחו את אחד התימנים משכונת שיבת ציון במזרח העיר, למרות שלא ידע לשחות. אני הלכתי לאורך החוף עם אמא שלי והמציל קרא לעברה, 'למה שלא תיכנסו למים?'. אז אמא שלי צעקה לו, 'זכריה, לשחות אני לא יודעת ולהשתין אני עדיין לא צריכה'".
נשמע שאתה מאוד מחובר לעיר. אז איך עזבת?
"בתום הלימודים בבית הספר החקלאי התגייסתי לצבא ולמדתי בירושלים. את הפוסט דוקטורט עשיתי בבריטניה, כך שלמעשה שנים רבות לא גרתי בראשון. כשחזרתי לעבוד בפקולטה לחקלאות עברתי למושב חקלאי, אבל הלב שלי עדיין בראשון לציון".
מתי נוכל ליהנות מהמחזה?
"אני מצפה לסיום הקורונה ואז אתחיל ללהק שחקנים ושחקניות ולעלות על הבמות".
