המוזיקה השמחה שבוקעת מהפאב החמים ברחוב רוטשילד בראשון לציון מצליחה לסחוף את כל הנוכחים. יחד כולם מחזיקים בכוס בירה או משקה אלכוהולי אחר, צוחקים ונטענים באנרגיה השמחה והצבעונית שיש למקום.
רק דבר אחד מצליח להסגיר את העובדה שמאחורי המקום השמח הזה יש גם צלקת וחור שנפער בלבבות של אנשים רבים: שם הפאב "בראל", שהוקם על ידי אודי שמואלי לזכרו של אחיו, בראל חדריה־שמואלי ז"ל, שנפל בקרב לפני שמונה חודשים.
קראו גם:
"אני רוצה שאנשים יגיעו לכאן וינציחו את השם שלו בגאווה ובשמחה ולא רק דרך שירים שקטים וטקסים עצובים", הוא אומר.
הטראומה: שבת שלא תישכח
אודי שמואלי (29) אחיו הבכור של בראל ז"ל, מתגורר כיום בבאר יעקב סמוך לבית המשפחה. תחום עיסוקו העיקרי הוא אירועים והסעדה, אך הוא הבין אחרי מות אחיו שקשה לו להמשיך לשמח אנשים כשבתוך תוכו משהו כבה. "עסקתי בשנים האחרונות בסרוויס ובאירועים. אחרי השבעה לא הצלחתי לחזור לעבוד בזה במלוא הכוח, ולמרות שעשיתי הרבה שמחות לא הרגשתי שאני מצליח לשמח את האנשים", הוא מספר.
"חיפשתי דרך לשלב גם את העיסוק שלי ושבעזרתו אגשים את עצמי ועל הדרך אוכל להנציח את אחי. רציתי להניף את שמו בגאווה ובגאון. אני מעריך את הטקסים הרשמיים והעצובים, אבל לי היה חשוב לעשות את זה בדרך אחרת. בראל היה רוצה שנזכור אותו בדרך השמחה, בדרך של גאווה ולא בדרך של בכי ושירים עצובים".
לקראת סוף שנת 2019 התגייס בראל חדריה־שמואלי למשטרת ישראל ושירת במשמר הגבול ביחידת המסתערבים (ימ"ס) דרום. ב־30.8.21 נפל שמואלי בקרב והובא למנוחות בבית העלמין בקריית שאול כשהוא בן 21 וחצי ומשאיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח.
על פי ממצאי התחקיר הצה"לי במהלך עימותים שאירעו באוגוסט מול גבול עזה, התקרבו מאות פלסטינים לגדר הגבול שמאחוריה נפרשו חיילים ושוטרים. המפגינים ניסו לחטוף את כלי הנשק של החיילים דרך חרכי החומה. אחד הפלסטינים ירה דרך אחד החרכים לעבר העמדה שבה היה שמואלי. הוא נפצע אנוש, וכמה ימים אחר כך מת מפצעיו.
את הרגעים שבהם בישרו לו על הפגיעה באחיו, לא ישכח אודי כל חייו. גם כיום, כשהוא משחזר את אותם הרגעים קולו נעשה חנוק ושקט.
"זאת הייתה שבת שלא תישכח. הייתי עם בת זוגי בדירה, הכל היה רגוע כי אף אחד מהמשפחה לא היה איתנו. בצאת השבת חשבנו לצאת לסיבוב ולפני שיצאנו הייתה דפיקה בדלת וכשפתחתי אותה ראיתי מולי ארבעה קצינים ורופא. הם סיפרו לי את הבשורה האיומה הזאת שבראל נפגע בעין בתקרית ירי, אבל לא דיווחו על עוצמת הפגיעה. אמא שלי הייתה בדרך חזרה הביתה וכולנו ישבנו בהמתנה כדי לספר לה מה קרה. היא פתחה את הדלת והבינה כבר מה קרה. בתוך דקות הבית התמלא בצעקות שבר וזמן קצר לאחר מכן כולנו היינו בדרך לבית חולים סורוקה.
"כל הנסיעה לא האמנתי שזה מה שקורה לנו. הסתכלתי על אמא שלי שהתאלמנה בגיל צעיר מאבא שלי וראיתי איך היא חוזרת לטראומה שהייתה לה לפני עשרות שנים. בבית החולים זה כבר היה סיוט, אני לא יכול לתאר מה שהיה שם, אלו סיוטים שחוזרים אליי בלילה. הצעקות של כל בני המשפחה, לראות את בראל בלי עין, לשמוע חוות דעת של פרופסורים שאומרים לנו שהוא לא ישרוד, כל אלו לא יישכחו ממני, אלו דברים שנחרטו לי בנפש.
"עברה חצי שנה ואני עדיין לא מעכל את זה. נפגעתי נפשית מהימים האלה בבית החולים. הפאב למעשה הוא השיקום הנפשי שלי מאותם ימים קשים, אבל אני יודע שהשיקום יימשך עוד זמן רב כי הנזק הוא מאוד גדול. עברנו טראומה שלא תתואר, האח האהוב והקטן של הבית נהרג, זה לא נתפס".
"כולו היה לב"
יום לפני פטירתו של בראל אמרו למשפחה שהנזק המוחי גדול ושצריך לנתק אותו ממכונות ההנשמה. "קיבלנו את זה בטירוף כי הוא עדיין נשם. הם רצו לדבר איתנו על תרומת איברים, אבל נאחזנו בסיכוי שלו לחיות כי הלב שלו עדיין פעם. אלו היו רגעים מעורפלים עבורי, אחרי תשעה ימים ללא שינה ובכי ללא הפסקה שבהם הייתי באי־תפקוד. למחרת הלב שלו הפסיק לפעום והודיעו לנו על כך. הכאב הוא עצום ואנחנו לא מפסיקים לכאוב. חור ענק שנותר בנו", אומר אודי בכאב.
איך היה הקשר שלכם?
"הקשר של בראל ושלי היה מיוחד מאוד, כמו שאין להרבה אחים. בראל היה ילד מיוחד שמכבד מאוד את כולם. הוא ידע לכבד אותי בתור אח גדול ובחיים לא נתן לי הרגשה שהוא ממרה את פי. אני לא זוכר שהיה לי איתו אי פעם ריב שגרם לנתק, זה לא היה אפשרי עם אדם כמו בראל. הוא היה כולו לב ואיש של נתינה, אפשר שעות לדבר ולספר עליו ולא להגיע לרבע ממה שהוא היה באמת. רק מי שהכיר אותו היטב יכול להבין על מה אני מדבר כי הוא לא היה רגיל".
אחרי התקרית הקשה, המשפחה ביקרה את התנהלות מקבלי ההחלטות. התחושות הקשות עדיין מלוות אתכם?
"אני ביקרתי את כל מי שצריך, אבל לא בתקשורת אלא מול אלו שביצעו את התחקירים הפנימיים. הביקורת של אמא שלי נבעה מעצב נורא גדול ומכך שאף אחד לא לקח אחריות. אין לשפוט משפחה שכולה ואמא שאיבדה את הבן שלה.
"אני פשוט חושב שהצבא שלנו אמור להגן עלינו וזאת המערכת שלנו ונהיה חייבים להמשיך עם המערכת הזאת כי היא היחידה שיש לנו. אליה נשלח את הילדים שלנו, אבל אצלי נוצר אי־אמון במערכת כי אף אחד לא לקח על כך אחריות. קרה אסון וציפיתי שמישהו מהפיקוד שהיה קשור לבראל ייקח אחריות כי היו כאן כשלים וברגע שיש כשל מישהו צריך לשלם את המחיר.
"איך יכול להיות שמחבלים מתקרבים עד לגדר ולא פותחים בירי או באזהרה? אני מאמין שבשנת 2022 לא חסרות דרכים להרחיק אויב מהגדר. לצערי אין מישהו ספציפי שאני יכול להצביע עליו, אבל שום דבר לא קרה גם ככה ואף אחד לא שילם בתפקידו".
באווירה ישראלית
כאמור, שבעה חודשים אחרי התקרית הקשה שהביאה למותו של בראל ולכאב של כל בני המשפחה, החליט אודי להנציח אותו בדרך אחרת, שעליה הוא עמל כבר ארבעה חודשים ורק לאחרונה סיים הרצה.
"בראל היה בחור שפתוח לכולם, אהבו אותו כל החברים שלו וזה דבר שראיתי בעיקר בבית החולים ובשבעה. ידעתי תמיד שהוא מקובל, אבל לא ידעתי שזאת כמות האהבה שהוא מקבל. חיברתי אחד ועוד אחד והבנתי שצריך למצוא דרך להמשיך את האהבה הזאת של מעגלי החברים שלו. ככה הבנתי שאני צריך לפתוח מקום שיצליח להגשים את היכולות שלי ולפתוח פאב אלכוהול ישראלי עם אווירה ישראלית טובה".
למה דווקא בראשון לציון?
"כי בראל היה מבלה כאן המון. חיפשתי מקום ברחוב רוטשילד ומצאתי במספר 113, שהיה בעבר פאב ונסגר בגלל הקורונה, את המקום שאני רוצה. במשך ארבעה חודשים שיפצנו כדי שנוכל לפתוח אותו. תחילה פתחנו להרצה, בהמשך סגרנו שוב כדי להסיק את המסקנות מההרצה ומיד לאחר מכן פתחנו רשמית. הפאב עובד בכל ימי השבוע חוץ מימי שישי בערב מטעמי מסורת. אנחנו אנשים מסורתיים ויש לנו גם רצון שהוא יהפוך לכשר".
אודי מקווה לשאוב מהפאב כוח. "כשפתחנו הרגשתי את הנוכחות של בראל, האנשים שהיו הכי קרובים אליו הגיעו וזה נתן ווייבים שלו. מגיעים אנשים מכל הארץ כדי לתמוך ולהראות אהבה, מגיעים החברים שלו, בנינו כאן משפחה חדשה.
"זה מחמם את הלב ומרגש אותי איך כולם מתחברים לקונספט של המקום וזה מראה לי שהצלחנו במסר שלנו. הרצון שלי שהשם של בראל יתנוסס למרחקים בגאווה, שאנשים יגידו אחד לשני 'בואו נבלה בבראל', ושמשפחות יגידו 'את השמחה הבאה נחגוג בבראל', זה הכי מתאים לאחי ולמה שהוא היה".
