"אני יודע שלא אתעשר מזה, אבל הייתי חייב משהו לנפש". מאחורי האיש הצנוע שעובד בסיעוד במחלקה הגריאטרית במרכז הרפואי מדיקל קר בבת ים עומד אחד מסיפורי האומץ, הגבורה, הטרגדיה והאושר הגדולים ביותר מאז השבעה באוקטובר.
אביחי ברודץ' (42) מגיע מדי יום לעבוד בבית החולים השיקומי, מדיקל קר בבת ים. בעבר עבד בעוטף עזה כאגרונום מאוד מצליח, אבל החליט לעשות הסבה למקצוע עם ערכים. הוא החל את הסבת המקצוע על ידי לימוד המקצוע במכללת אשקלון, וכחלק מההכשרה המקצועית, מגיע מדי יום למחלקת הסיעוד, ומטפל באנשים גריאטריים או עם מחלות מורכבות.
"המטרה שלי היא לשקם. יש אנשים שסובלים מסוכרת או פצעי לחץ, יש חולים שניתן להקל להם ולשחררם הביתה, אבל יש גם כאלה שכבר אי אפשר לרפא. חלק מהטיפול סביב השעון עשוי להיות בחבישת פצעים או ברחצות, חולים אחרים ציוד הנשמה, אבל מרבית החולים צריכים בעיקר תמיכה רגשית ונפשית, ובשביל זה אני פה", הוא מספר ל"מיינט"
קראו גם:
השבת השחורה. "חשבתי שנשארתי לבד בעולם"
אביחי, במקור מראשון לציון, סיים תיכון ועשה שירות צבאי קרבי ועם השנים הכיר את מי שתהיה אשתו, הגר ברודץ', במקור מהיישוב גבולות. "עברנו להתגורר יחד בתלמי יוסף, וממש לפני כעשור במהלך מבצע 'צוק איתן' – בחרנו לעבור לכפר עזה. היינו הראשונים שהגיעו לשכונה המורחבת של הקיבוץ, והרגשתי את הציונות והחלוציות שלנו. התקבלנו כחברי קיבוץ, והצלחנו לבנות שם בית מכובד ומסביבנו אוכלוסייה מאוד תומכת".
הזוג עבר להתגורר עם בתם עופרי כשהייתה בת שנה (היום בת עשר), ועם השנים נולדו יובל (בן שמונה היום) ואוריה (בן חמש). הם הקימו בית לתפארת, נהנו מיתרונות הנוף והאוויר הנקי, וכמובן מהזכויות הנהדרות מהיותם חברי הקיבוץ. אבל הכל השתנה בבוקר השבעה באוקטובר.
"היינו בבית, יום לפני כן חגגנו לעופרי יום הולדת, והתכוננו לחגוג ולארח את החברים שלה באותה שבת. פתאום אזעקות, יצאתי החוצה וראיתי את המחבלים על מצנחי הרחיפה. המשפחה נכנסה לממ"ד ואני עליתי על אפוד כי אני חלק מכיתת הכוננות של הקיבוץ.
דיווחתי בקבוצת הווטסאפ שיפתחו את הנשקייה ואיך שאני בא לצאת, עומדת מולי אביגיל (הייתה יחד עם אוריה בגן) - הבת של רועי וסמדר איתן - השכנים שלנו, וכולה מכוסה דם. כשהיא ראתה אותי על מדים היא ברחה כי חשבה שאני מחבל. אמרתי לה לחזור והיא המשיכה, אז רדפתי אחריה והכנסתי אותה הביתה. מסתבר שהיא הייתה מלאה בדם של רועי. רצחו אותו והוא כנראה נפל עליה. אז גם הבנו שהמחבלים מתחזים ולובשים מדי צה"ל. הכנסתי אותה לממ"ד עם המשפחה, ורצתי להביא נשק".
אביחי נלחם בעשרות מחבלים שהגיעו לכל פינה בקיבוץ: "כל חברי הכוננות יצאו מהבית ונלחמו במחבלים. תוך שעות בודדות, נהרגו שבעה מתוך 14, חצי נמחקו. אני נלחמתי וגם הצלחנו לחסל כמה, אבל בסוף ירו לכיווני RPG. נפצעתי ברגל ולא יכולתי לזוז. חבר שבא לחלץ אותי גם נפצע".
מה קורה עם המשפחה שלך באותו הזמן?
"הייתי בקשר איתם בווטסאפ. לא הייתה קליטה, ובהתחלה כתבתי לאשתי שהכל בסדר. בסביבות השעה 11:00 היא כתבה לי שנכנסים מחבלים הביתה. עניתי לה - מה קורה? מה קורה?, קרוב ל-20 הודעות. הבנתי שרצחו אותה עם שאר בני המשפחה. שכבתי שם ולא יכולתי לזוז. במקביל, סרגיי שהיה פצוע איתי איבד את ההכרה, והורדתי את החגורה שלי ועשיתי לו חוסם עורקים. פינו אותנו בסביבות השעה 14:00, והפינוי היה מאוד מורכב, כי מחבל הגיע וניסה לדרוס אותנו. לאחר הרבה הזזות ממקום למקום, בסוף פוניתי עם עוד עשרות פצועים לבית החולים שיבא (תל השומר). זה הזמן הראשון שהייתה לי שנייה לחשוב, ואז עיכלתי שהמשפחה נרצחה, ואני נשארתי לבד בעולם.
"רק למחרת, ביום ראשון בבוקר, הגיע שביב מידע שחייל ראה אותם מובלים על ידי מחבלים. בדיעבד הסתבר שחטפו אותם יחד עם אביגיל, ולקחו אותם לעזה".
המאבק להשבת המשפחה. 51 יום מחוץ לקריה
אביחי הבין שצריך לעשות מעשה כדי להחזיר את משפחתו מהשבי. לאחר ימים בודדים בלבד, ובהיותו עדיין פצוע, לקח כיסא פלסטיק והתיישב ברחוב קפלן בתל אביב - מול שער הקריה. הוא היה הראשון, הוא ישב לבד עם שלט שכתב בכתב ידו, אבל המעשה שלו שינה את כל התמונה בארץ, ובכל העולם.
"לקחתי כיסא והתיישבתי עם שלט שהמשפחה שלי בעזה, וקיוויתי שמישהו בקריה יראה את זה", מסביר אביחי. אלא שכבר באותו ערב, אנשים צפו בחדשות וראו שהוא יושב לבדו, ולקראת שעה 03:00 לפנות בוקר, החלו אנשים להגיע ולתמוך בו. לאחר מכן הגיעו משפחות נוספות של חטופים, התקשורת הישראלית ועד למחרת בבוקר - כבר עשרות כלי תקשורת מכל העולם. "עם הזריחה היו שם כבר עשרות אלפי אנשים. חברים שרצו לעזור, משפחות נוספות של חטופים, חברי כנסת, רבנים, שרים. הרבה מאוד באו אליי, או ענו לפניות שלי. אבל לאורך התקופה היו גם הרבה שרים או אנשי צבא שלא ענו לי, אפילו עד היום. מבחינתי, עשיתי כל מה שאפשר לעשות כדי להחזיר את המשפחה שלי הביתה".
במהלך 51 יום ישב אביחי מחוץ לקריה. הפעמים היחידות שיצא משם היה כדי לבקר בביתו בכפר עזה: "לא היה לי אף פעם מידע רשמי שהמשפחה נחטפה, חוץ ממה שהחייל דיווח שראה אותם. חייל אחר שביקר במקום אמר לי שהבית נקי מאלימות, כלומר לא נמצא שם דם".
החזרה מהשבי: "חוויתי שלושה נסים"
לאחר כמעט חודשיים, נרקמה עסקה עם החמאס. "חמאס עשה לנו ריאליטי רציני, ולא ידעתי שתהיינה פעימות. ביום הראשון, הגר והילדים לא היו ברשימה. ביום השני לא היו ברשימה. ביום השלישי כבר לא אמרו לי כלום, כי לא היה ברור מי יחזור. בסוף, אחרי 55 יום - אמרו לי שהם חוזרים".
איך התכוננת לחזרה שלהם?
"בבוקר יצאתי עם כמה חברים לקיבוץ כדי לאסוף מספר פריטים. חשבתי שירצו בובות, כריות או בגדים שהם אוהבים. משם נסענו לשניידר. הגעתי לשם וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי. בסוף הם הגיעו, וכמובן זו ההרגשה הטובה ביותר בחיים, כשאתה רואה מחדש את אשתך והילדים. למעשה זה לחוות נס, ואני חוויתי אותו שלוש פעמים: אחד שנשארתי בחיים בקיבוץ, השני שלא רצחו אותם – כי כל השכנים מסביב נרצחו, ואני הייתי בטוח שאני נשאר לבד. הנס הכי גדול – שהם חזרו, האישה ושלושת הילדים, ולצידם כמובן אביגיל. אי אפשר לתאר את הרגע הזה, כל בית החולים עמד על הרגליים עם דמעות. הרגשה מדהימה".
החיים החדשים: "רציתי להתרחק מהאבל"
היום משפחת ברודץ' גרה בהרצליה. "רוב המשפחות מהקיבוץ מתגוררות בשפיים, ואני בחרתי להתנתק קצת, כי באותה תקופה הקיבוץ עוד לא הספיק להתאבל. אין אדם שלא איבד קרוב אליו - השכנים, ההורים והילדים - איבדו חברים לגן ולכיתה. לא רציתי שיחזרו לתוך זה, ובחרתי בית שקרוב לשם, אם כי הילדים עם החברים שלהם במסגרות בקיבוץ געש ובשפיים. את חג הפסח עשינו עם המשפחה שלנו, אבל אירועים כמו חנוכה או פורים עשינו עם חברי הקיבוץ, וכמובן נהיה בטקס המרכזי ביום הזיכרון. כל החברים שלי נרצחו, ויהיה לי יום משוגע שם. כל הקיבוץ באבל עצום שאין לתאר, אבל אנחנו איתם גם בשמחות וגם באבל".
הילדים מצליחים להתאושש?
"אני לא פסיכולוג, אבל אני מניח שהם בטראומה. סך הכל, הילדים שמחים ומאושרים, חזרו באופן מושלם למסגרות הלימוד, יש מלווים מטעם המדינה וכל מה שצריך. אני אסיר תודה על התמיכה הזו, ואני מעיד שמבחינת המשפחה שלנו - המדינה אולי לקח לה זמן להתעשת, אבל עושה את זה יפה".
הילדים קטנים יחסית, אתה חושב שבטווח הארוך הם יזכרו את האירועים האלה?
"אני חושב שהאירוע עצמו בסדר גודל היסטורי לעם היהודי - אז כן. חשוב לזכור מה קרה ומה עוללו להם. אני גאה להיות שייך לחלק מההיסטוריה, כמה שקשה להגיד את זה, כי האירוע הזה הרבה יותר גדול ממני ומהמשפחה שלי - ויזכרו אותו אלפי שנים קדימה.
"קשה לדעת מה הילדים יזכרו בטווח הארוך, כי התעללו בהם נפשית, הרעיבו אותם, חזרו עם מחלות וכינים. לילדים בגיל הזה יש פחדים רגילים ממפלצות, אז תחשוב שפה הם באמת פגשו את המפלצות, שדחפו אותם לתוך אוטו, הסיעו אותם בתוך הקיבוץ כשכולו עולה בלהבות, ומסביב גופות של חברים לגן או לכיתה לידם. הבת שלי הייתה בטוחה שהולכים לרצוח אותה באוטו. הם סיפרו לי שכל ערב לא ידעו אם יתעוררו בבוקר, הרבה סיפורי זוועה, וזה רק קצה הקרחון".
אתה חושב שתחזרו לקיבוץ?
"זה ייקח זמן. כרגע אנחנו פה במשולש של קיבוץ געש, שפיים והרצליה. אמרו שיש לנו עוד תחנת ביניים בקיבוץ רוחמה באיזור, וייקח כשנתיים עד שאנשים יוכלו לחזור לכפר עזה. יש שם בתים שנהרסו כליל, אם כי הבית שלי במצב יחסית טוב - נפגע מירי ובלגן, חלונות שבורים, רצפה וקירות סדוקים. למעשה, השאלה מורכבת - אם אחזור.
"בביקור האחרון שביקרנו כל המשפחה עמדנו והתרגשנו, והיה כיף. אבל ברגע שעברה משאית שעשתה רעש ליד הבית - כל המשפחה קפצה ורעדה מפחד. אני עוד לא יודע אם נחזור לבית. כרגע קשה לקרוא לזה בית, כי יש שכן קרוב שחטוף בבית הצמוד, שכן אחר שנרצח שהיה מבלה אצלנו כל יום. אני לא בטוח אם נחזור לשם. יש לנו עוד שנתיים, יכול להיות שהכל עוד ישתנה".
עם הצניעות הרבה שמפגין אביחי, המהפכה שהביא והצתת המסע לשחרור החטופים, לצד הנסים שקרו לו מעצם היותו בחיים וחזרת בני המשפחה, הוא ממשיך להגיע ולטפל באנשים שמצבם הפיזי הכי קשה: "הקמתי בית, הקמתי משפחה לתפארת, אבל רציתי רק לעבוד במקצוע עם מטרה, משהו ערכי עם אנשים טובים. אני יודע שלא אהיה מיליונר מזה, אבל מבחינת שכר התאזנתי כלכלית, ורציתי לעשות גם משהו לנפש. להיות במקצוע הסיעוד זה הדבר הכי ערכי שאפשר, אנשים מקסימים שעובדים סביבך, ואני נהנה מזה - כיף לקום בשביל זה בבוקר, ובכלל - צריך לדעת לנצל את הרגעים היפים של החיים".
