החיים של שי פורת השתנו ברגע לפני שנתיים וחצי. עד אז עוד היה אדם בעל קריירה מצליחה בתחום הייעוץ האסטרטגי וניהול משברים, אבל מות בנו יובל מסרטן נדיר, גרם לו לעצור את המירוץ, להתפטר ולצאת למסע עם עצמו כדי לבדוק לאן הוא ממשיך מכאן.
היעד הנבחר - טנריף ("חיפשתי אי מבודד"), משם הוא חזר עם ספר שהשיק לאחרונה ומספר על גיבור שאיבד את בנו ויוצא לחפש את חייו ("זו הייתה התרפיה שלי"). עכשיו בראיון מיוחד ל"מיינט מודיעין", מספר פורת על התקופה המטלטלת שעברה המשפחה, הרגעים האחרונים לצד בנו יובל, הניסיון להנציח אותו בכל דרך, הגעגוע וההתמודדות עם הקושי האישי שלו, שהסתיים עם תובנות שלא האמין שיגיע אליהן כבר בגיל 53.
"יובל היה שקט ורגיש, אבל בעיקר היה אמיתי, לא הסתיר את מי שהוא", אומר פורת, "זה מה שאני חושב שצריך כל אדם לעשות - אין זמן טוב יותר מההווה להיות מי שאתה".
"ניסינו את כל הטיפולים"
רגע לפני הגיוס לצבא, אחרי שכבר סיים תואר ראשון, חייו של יובל פורת בן 21 התהפכו. "יובל היה אדם מגוון, רגיש ומחונן", מספר אביו, "הוא מאוד אהב חיות, התעניין בלוגיקה, מדעים ומתמטיקה מחשבים ותכנת מגיל צעיר. הוא סיים לימודים במגמת מחוננים בתיכון עירוני ג' במודיעין, לאחר מכן המשיך בעתודה אקדמית, ובסיום לימודי התואר במתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב כבר שובץ בצבא ותכנן תואר שני במתמטיקה.
זה היה בקיץ 2020, הוא לא הרגיש טוב, סבל מכאב ראש וחוסר יציבות, רופאת המשפחה שלחה אותו מיד לבדיקות ותוך זמן קצר הגיעה האבחנה, ליובל היה GBM (סרטן מוח) אך מתת סוג מאוד נדיר, אין הרבה אנשים בעולם עם הסוג הזה, המוכרת ביותר בישראל היא ליאורה ארגמני ז"ל, אמא של החטופה ששוחררה, נועה ארגמני.
הגידול היה בשלב מתקדם, ללא שום היסטוריה קודמת ואין שום ידע כיצד הוא פורץ. הגידולים האלו הם כמו גרגירי חול, מפוזרים בצורה שקשה לשלוף או לראות את כולם, אבל מהרגע הראשון הרופא אמר שאנחנו לא מדברים על סיכויים אלא על מה עושים. פעלנו לפי פרוטוקול, הקרנות, טיפולים ותרופות אך לצערנו זה לא השפיע, ידענו שהסיכויים לא גבוהים וראינו שיובל מידרדר משבוע לשבוע.
הוא היה חולה פחות מ-16 חודשים, במהלכם אני וגם רעייתי לשעבר לקחנו אותו להמון טיפולים וליווי למטלות, באופן טבעי עלו שיחות אבל מאוד השתדלנו להתמקד בטוב ולא ברע. לארגן כמה שיותר מפגשים משפחתיים, יציאות, וכמה שיותר לאפשר לו להיפגש עם חברים וליהנות.
"יובל היה אדם סופר פעיל, עם המון עיסוקים ומיליון תחבבים שחי חיים תוססים, אבל כל יום שעבר החיים האלו הלכו ונסוגו, הוא איבד עוד ועוד יכולות, תפקוד יד, ואז רגל, שמיעה וראייה, בסוף גם הדיבור. כששוחחתי עם אנשים שאיבדו את יקיריהם במלחמה אמרתי שבחודשים האלו כל יום דפק לי בדלת קצין נפגעים שבישר לי שאיבדתי עוד חלק ביובל, עוד תפקוד שלא ישוב.
"למרות התחזיות תמיד ניסינו לתת לו מקסימום אופק חיובי, חיינו בשני קווים מקבילים, מצד אחד מבינים את המצב ומצד שני כל פעם מקווים לטוב כי תמיד יש עוד תרופה ועוד טיפול".
"לא עצמתי עין"
בחודשים שקדמו למותו של יובל, פורת לא באמת הבין שהוא נפרד מבנו לנצח. "אתה לא מבין בזמן אמת שזה הסוף. למרות שזה הולך ומתקרב. בקיץ 2021 מצבו כבר היה גרוע, עבר ניתוח חירום וכבר היה ממש תלוי, היינו איתו בכל רגע נתון. ניסינו תרופה שלא בסל, אך דבר לא עזר. הדיבור שלו כבר היה כבד כי שרירי הפה לא פעלו וגם השמיעה והראייה לא.
"היתה לנו שיחת וידאו עם הרופא שבישר שהתרופה לא עובדת, לאחריה יובל אמר לי בשקט 'אז אבא אני מבין שאין טעם להמשיך עם התרופה', זו הדרך שלו לומר שהוא לא ממשיך את הטיפולים, סוג של השלמה עם הגורל. התחבקנו והוא הפסיק לקחת תרופות ולאחר שבועיים נפטר.
"למרות כל ההכנות בזמן אמת אתה לא מבין שזה הסוף, אתה לא קולט שזה עומד להיגמר, אתה ממשיך לטפל כרגיל. יממה לפני שנפטר עוד רכשתי לו ציוד אישי. לאורך כל הדרך רצינו שיהיה כמה שיותר בבית, במקום שהכי נוח לו, עם המשפחה. כיוון שהגידול במוח הוא לא כואב אז זה יותר אפשרי. יש לנו במשפחה 4 ילדים, יובל והתאומה שלו שהיום בת 24, ועוד זוג תאומות בנות 19, כל אחת התמודדה עם השעות האחרונות של יובל בדרכה. כמעט ולא ישנו בלילה ובבוקר הבנתי שהוא כבר לא בחיים".
מתפטר וטס רחוק
לאחר שיובל נפטר אביו וחבריו השיקו מיזם בשם Choobudo, צ'ובאדו בעברית, צירוף תחילתן של המילים הלועזיות Choose, Buy, Donate (בחר, קנה, תרום), שמתחבר לאישיותו של יובל שאהב תכנות והחל פרויקט של תרומות באמצעות האינטרנט על מנת לסייע לעמותות. פורת וחבריו של יובל הפעילו את המיזם שבמסגרתו ניתן לרכוש במסגרת רכישות ממותגים מבלי להוסיף כסף, בהמשך התקשו להחזיק את המיזם והוא עבר לגורם שמשתמש בו למטרות חיוביות. גם מיזם של תחרות קובייה הונגרית שיובל יזם ממשיך, כאשר היום התחרות על שמו.
קראו גם:
אך עבור פורת, החיפוש אחרי השלמה לא הסתיים. "אחרי השבעה כולם מתפזרים ואנחנו חוזרים לחיים אך לא באמת חוזרים. היה לי קשה להתמודד עם הסיטואציה ועם החיים ללא יובל. אחרי שנה בדיוק מאז שיובל נפטר, התפטרתי מהעבודה וטסתי להתאוורר. הרגשתי שאני חייב פסק זמן, לעשות דבר שמעולם לא עשיתי, טיול גדול לבדי ובלי שום מחויבות.
"טסתי לטנריף כי ראיתי שזה אי קטן ומרוחק שאוכל להיות בו לבד עם עצמי. אומנם לא טסתי כדי לכתוב, אלא יותר כדי לחשוב ולתכנן את העתיד, אבל התחלתי לכתוב והספר כתב את עצמו, מחשבות וחוויות מהטיול הצטברו למילים, כל הפסקה קטנה בטיול התפניתי לכתוב".
הספר ששמו "סוף נקודה אין" עוסק בגבר בן 50 פלוס שמאבד את בנו, מתפטר וטס לחו"ל, נשמע מוכר? למרות הדמיון פורת מבהיר שהספר לא בהכרח מספר את סיפורו האישי. "זו ביוגרפיה אלטרנטיבית, יש בדמות הראשית הרבה ממני אבל גם הרבה דברים שהם לא אני. זה קו מקביל לחיי עם עקבות, חלקם דמיוניים, חלקם מהטיול וחלקם אני.
"הוצאתי את הספר בשיתוף פעולה בין הוצאת ג'ירפה לאפליקציית עברית והוא הושק בדיוק במלחמה. הרבה אנשים התמודדו עם אובדן וכאב ואיבדו את יקיריהם במלחמה אמרו לי שלמרות שזה ספר עלילתי, מסקרן, מצחיק וגם עצוב, יש בו סוג של הדרכה כיצד להתמודד עם אובדן פתאומי. כי אובדן של ילד, גם אם יש הכנה, הוא תמיד פתאומי. זה הדבר האחרון שאתה מצפה לחוות בחייך, בעיקר כי שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה, זה נפל עלי משום מקום. גם ההתמודדות היא דבר שלנצח ילווה אותי, הרגעים בהם יובל איבד את הדיבור, השמיעה, היכולות לאכול, אלו סצינות שיהיו בראש שלי לעולם ועד".
"אל תדחו למחר"
למרות הקושי והאתגר, פורת מסתכל על החיים בגישה חיובית. "בסוף כולנו תאבי חיים, רוצים להמשיך לעשות ולהתפתח. אני אדם אופטימי וחזק, אבל לצד זה תמיד יש ציפור של עצב על הכתף שלי. בסופו של דבר הספר היה התרפיה שלי, הוא הכריח אותי לדבר עם עצמי, עם דמויות מומצאות ואמיתיות וגם כאלו שלא דיברתי איתן הרבה שנים. הוא ייצר לי תהליך, כתבתי בו שמוות כזה או משנה או מזקק אותך, מכריח אותך להסתכל בעיניים ולשנות את היחס שלך לדברים, להבין מה סדרי העדיפויות שלך.
"עצם ההחלטה שלי להוציא את הספר הזה היא שינוי סדרי עדיפויות. אני אדם שכותב הרבה ועקבות של טקסטים שלי נמצאים אצל הרבה אנשים אחרים, אבל לראשונה כתבתי את עצמי וכבר יש לי ספר נוסף בדרך. אני מסיר את הקליפות, אני מרגיש שאין לאדם זמן אחר להיות הוא עצמו חוץ מעכשיו בהווה. אנשים תמיד דוחים דברים לפנסיה, אם יש לכם מטרה וחלום אז אסור לחכות.
"יובל היה אדם ביישן וצנוע מאוד, אני בטוח שאם היינו מנהלים שיחה על הנושא הזה היא הייתה נשארת בינינו, אבל למרות האופי שלו הוא היה אדם מאוד אמיתי, הוא לא חיפש להיות משהו אחר".
האם הגיבור שלך קיבל סוף שמח?
"זו שאלה מורכבת אם הגיבור קיבל סוף שמח. צריך לקרוא את הספר ולהבין".
