בשיחה האחרונה עם אחותו איבון שמע ממנה אנדרס רוביו שירו עליהם ושהיא במיגונית. פחות מ־10 דקות אחר כך השיחות שלו הועברו לתא הקולי, ובמשך ימים ארוכים לבני המשפחה ולבנה הקטן לא היה מושג מה עלה בגורלה.
"היא התקשרה אליי מהמסיבה ברעים ואמרה לי: 'יורים עלינו, יורים עלינו, יש טילים, מפוצצים אותנו. אני באה אליכם'. אני גר בבאר שבע והיא רצתה לבוא למקום הכי קרוב והכי בטוח שהיא מכירה. אמרתי לה בטח, והיא אמרה לי שהיא באה עם עוד אנשים. אמרתי לה: 'בטח, תבואו כולם, מה שצריך'. אנחנו רגילים לזה במדינת ישראל וממשיכים את החיים כרגיל. למדנו לחיות במצב הלא נורמלי הזה, להפוך אותו לנורמלי, ושם היתה בעצם הבעיה".
איבון לא הגיעה מעולם לביתו של אחיה הגדול בבאר שבע. "הם היו בדרך אליי, ואז הם נתקלו במחסום של המשטרה, שם אמרו להם שיש ירי חי וביקשו מהם לעשות פרסה. אז עוד לא הבנתי מה קורה, וגם היא לא הבינה. אף אחד לא האמין שצבא ההגנה לישראל ייתן לדבר כזה לקרות, להיכנס ככה ולהרוג אזרחים, 3,000 מחבלים? זה לא הגיוני.
"הם נאלצו לחזור אחורה ולהיכנס למיגונית שראו בדרך, ומשם הם לא חזרו. אפילו לא היתה דלת במיגונית. אחותי שלחה לי מיקום אחרון שלה והודעה שהיא במקלט, היא קראה לזה מקלט, אז אני חשבתי שהיא ירדה למקלט ואין לה קליטה, אבל לא הבנתי איך בן הזוג שלה שהיה איתה כן עונה".
זמן קצר אחר כך איש מהם כבר לא ענה ואנדרס התחיל לדאוג. בשעות שלאחר מכן, כשהתמונה על הטבח המחריד החלה להתברר אט אט, הוא יצא לחפש אותה בבתי החולים. רק לקראת הערב הוא פגש ניצול מהפסטיבל שהכיר את איבון.
"עוד בצהריים נסעתי למיון והתחלתי לחפש את אחותי. היה שם כאוס במיון. הלכתי לבית החולים והביתה ושוב לבית החולים והביתה, כי אמרו שיש מחבלים מסתובבים ובבית יש לי את אשתי והילדים. מתישהו הבנתי שמישהו ניצל מהמיגונית והוא מכיר אותה. הוא גם היה עם אנטוניו, ולפי הסטורי שלו ראיתי גם את התמונות שלהם ביחד כאילו הם חברים קרובים ממש. באותו ערב הוא לא הצליח לספר לי כלום כי הוא הגיע לבית החולים בפוסט טראומה.
קראו גם:
"בסוף ישבתי עליו ואמרתי לו: 'אתה חייב לעזור לי. אין לי מידע משום מקום אחר', והוא סיפר לי שזרקו לתוך המיגונית רימונים והיה אחד מהם שתפס את הרימונים וזרק אותם בחזרה, אבל אחד הרימונים פגע בהם, ואחר כך המחבלים נכנסו וריססו אותם, כאילו עשו וידוא הריגה. היום יש לי סרטונים של זה אבל אז לא האמנתי. הוא סיפר שהוא לא ראה את איבון אבל ראה את אנטוניו פצוע. לאנטוניו היה קשה לנשום עד שהוא איבד הכרה. הכל היה עשן ואבק. הניצול סיפר לי שהוא התחפר שם מתחת לבן אדם. הוא סיפר לי את זה בדמעות".
אנדרס המשיך לחפש את איבון, מסרב להאמין שהנורא מכל קרה, והמשיך לקוות שהיא תימצא פתאום.
"אחרי כמה ימים חשבתי שאולי היא חטופה כי אין סיכוי שהיא שרדה ארבעה ימים בלי מים ואוכל ושאף אחד לא יודע עליה. ביום החמישי רציתי לשלוח מייל לחמ"ל שפתחו בשביל החטופים והנעדרים עם כל מה שאני יודע. ארגנתי משהו מסודר עם תמונות, סרטונים, מיקומים של הטלפון, איכונים, הכל היה לי. אני כבר כאילו יודע את הסיפור, לא רוצה להאמין וממשיך לחפש אותה. הייתי אצל ההורים כשכתבתי את המייל, כאילו הבנתי שהולכים לבשר לנו משהו רע ואני צריך להיות עם ההורים, ובאמצע שאני מכין הכל היו לנו דפיקות בדלת".
אנדרס הבין מייד, אבל ההורים, שאינם ישראלים, לא. הוא לא מצליח לדבר.
"הכל מבולבל. מה באתם? מה אתם עושים פה? והם עונים: 'בואו נחכה שאמא תגיע. אנחנו צריכים לבשר לכם משהו'. כאילו ברור לי שזה לא נכון, לא נכון, אני עדיין מחפש אותה. אפילו חשבנו שאולי באו לבשר לנו משהו טוב, לא יודע כאילו, הכל מבולבל. ואז הם אמרו לנו שאחותי נמצאה והיא מתה, רצחו אותה. אמא שלי התעלפה. אבא שלי נפל על הרצפה והגיע מד"א כי הוא חולה לב ויש לו קוצב".
"נלחמה על הבית"
משפחת רוביו עלתה לישראל מקולומביה כשאנדרס היה בן שלוש. איבון ואח נוסף נולדו בישראל. מאז עלייתה המשפחה התגוררה בהר חומה. "גדלנו בירושלים, למדנו בגימנסיה והתגייסנו לצבא. אני שירתי בגבעתי ואחותי היתה מפעילת האמרים. אחי בן ה־15 הוא ילד עם צרכים מיוחדים ולומד בבית הספר שטראוס".
איזה קשר היה לך עם איבון?
"היה לנו קשר טוב, אבל כל אחד חי את החיים שלו בנפרד. אשתי ואחותי ממש התחברו. היה להן קליק ממש טוב אז הן היו חברות ממש. זה חיזק את הקשר שלי ושלה. הייתי רואה אותה מלא. בסוכות נפגשנו פה אצל ההורים. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה ואת אנטוניו".
איבון, בת 26 במותה, הכירה בן זוג מקולומביה, שעלה לישראל גם הוא, והשניים הביאו לעולם את אביאל, היום בן 4, אבל הזוגיות לא עלתה יפה והשניים נפרדו. על הקשר מנוע אנדרס מלפרט, אך לדבריו אחותו ביקשה להיות אפוטרופוס יחידה על הילד ורק לפני חודש סיימה את התהליך. היא עבדה באוניברסיטה הפתוחה.
לאחר מכן היא הכירה את אנטוניו, ספר במקצועו. "הוא היה סוג של התיקון שלה. הוא היה עם אותו סיפור בערך. יש לו בת שהוא גידל לבד. הם נפגשו ובנו את התא המשפחתי שלהם. הוא בא עם הילדה שלו, והיא באה עם הילד שלה. היה להם מאתגר, לא פשוט, אבל הם אהבו אחד את השנייה מאוד והם היו שמחים ומאושרים בסך הכל. הם נלחמו על הבית ועל הפרנסה אבל ידעו גם ליהנות הרבה, ואחד הדברים האלה היתה המסיבה הזאת, שממנה הם לא חזרו".
יום הולדת עצוב
את יום הולדתו 'חגג' אנדרס, אם אפשר לקרוא לזה כך, יומיים אחרי שאחותו נפטרה. לאימם היה יום הולדת בעיצומם של ימי השבעה. ימי הולדת עצובים.
איפה הילדים בינתיים?
"שני הילדים היו אצל אמא של אנטוניו, בכפר סבא, היכן שגם הם התגוררו. אמא שלו לא רצתה שניקח את אביאל מייד, כאילו בקטע של 'חכו רגע, אני לא רוצה שתיקחו את אביאל. ביקשו ממני לשמור על הילדים. אני רוצה שהם יחזרו. אני רוצה להחזיר להם את הילדים'".
בדיוק שבוע אחרי השבת השחורה אביאל בן הארבע הגיע לבית סב וסבתו בהר חומה. "כולנו אצל ההורים, גם אשתי והילדים וגם פסיכולוגים. ראש העירייה היה כאן בהספדים וגם השגרירה של קולומביה, והמון המון אנשים שאוהבים את איבון, חברים ומכרים. היתה פה צעדה בהר החומה, ממש מרגשת, כשהלכנו לקבורה. כל השכונה פה נרתמה. כולם יצאו לרחובות עם דגלים ונתנו לנו תחושה שהעם איתנו".
אביאל מבין מה קורה?
"העובדות הסוציאליות והפסיכולוגים סיפרו לו שאמא מתה, אבל אני לא יודע עד כמה הוא מבין באמת".
המשימה: לדאוג לאביאל
אביאל יישאר אצל הוריה של איבון, שכאמור מגדלים ילד בעל צרכים מיוחדים. "ההורים שלי צעירים יחסית. הם לוקחים את זה מאוד קשה, אבל הם מאוד רוצים אותו והוא יישאר פה איתם. אנחנו אולי נעבור לגור פה באזור או משהו. אני לא יודע. אנחנו עדיין חושבים על הדברים ואיך עושים אותם.
"הקטנצ'יק כרגע זה מה שחשוב. זה מה שאנחנו רואים מול העיניים. גם חברות של אחותי ארגנו תרומות והן עוזרות להורים שלי עם ההתמודדות. ומה שבאמת חשוב זה שלילד הזה תהיה דאגה אחת פחות וזו הדאגה הפיננסית, כדי שיהיה להורים שלי באמת זמן ויכולת לתת לו את המקסימום. אבא שלי עובד בשיפוצים. הוא בן 61 והוא גר בשכירות, והיות שהוא עצמאי אין לו פנסיה. הם צריכים את הגיבוי, אז אני מנסה לדאוג לו ולהם. מבחינתי זו המשימה שלי".
לתרומות: חוליו רוביו | מספר חשבון : 258838 | סניף: 574 בנק מזרחי או בביט - 0542983180
