ההיסטוריה של הפיצה – מאיטליה לארה"ב
הסיפור על המצאת הפיצה הוא למעשה לא סיפור על ההמצאה שלה אלא על הגילוי שלה. סביר להניח שגם עשרות ומאות שנים לפני שהפכה הפיצה למאכל גלובלי, איכרים באזור העיר נפולי באיטליה כבר החלו לאפות בצק שמרים עם רוטב וגבינה מעליו. עם זאת, הקפיצה הגדולה קדימה של הפיצה הנפוליטנית הגיעה עם ביקורה של מלכת איטליה מרגריטה (השם מוכר?) בעיר נפולי בשנת 1889, כשהפיציולו (מכין פיצות) המפורסם רפאל אספוזיטו הכין עבורה "פיצה מרגריטה" בצבעי הדגל האיטלקי – רוטב העגבניות האדום, גבינות המוצרלה והפרמזן הלבנות, והבזיליקום הירוק. לא טעיתם, זוהי הפיצה שכולנו מכירים גם היום. המלכה אהבה את הפיצה ולקחה אותה איתה לארמון האיטלקי, ומשם הפופולריות שלה הרקיעה שחקים. הדילוג העצום הבא של הפיצה התרחש באמצע המאה ה-20, כשגלי ההגירה העצומים מאיטליה לארה"ב החלו בפתיחת פיצריות מקומיות, שהפכו תוך זמן מה לרשתות בין לאומיות שכולנו מכירים גם היום.
איך נראית פיצה איטלקית?
פיצה "איטלקית" קלאסית היא למעשה פיצה נפוליטנית, עם בצק שמרים דק ושוליים עבים ומעט שרופים, רוטב מרינרה פיקנטי שעשוי מעגבניות סן מרזנו, ומעליו גבינת מוצרלה די בופלו וגבינת פרמזן עם בזיליקום שמתווסף בסוף האפייה. הפיצה הנפוליטנית נאפית מעט זמן ונאכלת לרוב במנות אישיות. חשוב לציין שזו לא הפיצה האיטלקית היחידה באיטליה עצמה, ובאזורים אחרים של איטליה פופולריות יותר פיצות אחרות. כך למשל סגנון הפיצה העבה שנחתך לריבועים פופולרי יותר באזור רומא ולכן גם כינויו הוא "פיצה רומאית".
פיצה אמריקאית – סגנון הפיצה הנפוץ בישראל ובעולם
רשתות הפיצה הגדולות בעולם הן אמריקאיות, וכתוצאה מכך גם סגנון הפיצה הפופולרי יותר הוא האמריקאי. זה נכון גם לגבי ישראל – כשהולכים לאכול פיצה ראשון לציון, פתח תקווה או ירושלים יציעו בדרך כלל סגנון פיצה אמריקאי המבוסס על בצק עבה יותר, שוליים פחות רחבים, גבינת מוצרלה ועושר של תוספות מגוונות. הפיצה האמריקאית היא קלה יותר לחיקוי ולהפצה גם בלי חומרי גלם מקומיים, ונותנת תמיד תוצאה אחידה וטעימה. כמובן שגם בתוך ארה"ב עצמה ישנם סגנונות פיצה שונים. הסגנון המכונה "פיצה אמריקאית" הוא זה שנפוץ יותר ברחבי היבשת כולה, בעוד בערים ספציפיות כמו ניו יורק, שיקגו או במדינת קליפורניה – ישנם סגנונות אחרים וייחודיים.
אז למי היא שייכת?
התשובה לשאלה הזאת היא – לכולם. אין ספק שפיצה היא מאכל איטלקי במקור, ואין ספק שלתרבות האוכל האמריקאית יש חשיבות עצומה בהפצה ובפופולריות שלה, אבל האמת היא שהפיצה שייכת לכל אדם שנהנה ממנה ואוכל אותה, בישראל כמו בנפולי. כל מה שצריך הוא תשוקה לאוכל, ונכונות להשקיע בטעמים של המאכל האהוב כל כך. האיטלקים אולי יטענו שהמקור הוא שלהם ולכן המאכל הזה "שייך" להם, והאמריקאים עשויים לטעון שבלעדיהם אף אחד מאיתנו לא היה מכיר את הפיצה – אבל גם למי שקורא את השורות האלה ויושב בדירה שלו בגבעתיים או בראשון לציון יש לא פחות בעלות על המאכל הזה. אוכל הוא שפה בינלאומית והוא תרבות בינלאומית, ולפיצה יש מקום של כבוד בשפה ובתרבות הזאת – לא משנה מאיפה היא הגיעה אלינו.
מוגש מטעם: דומינוס
