הטלפון של קובי קמחי עבד שעות נוספות במהלך יום ראשון האחרון. שעות אחרי לכידת המחבלים מפיגוע הטרור באלעד, הוא עוד דיבר עם חברים שרצו לשמוע את דעתו על המצב ולחלוק איתו את התחושות שמלוות אותו ואת משפחתו על רקע גל הטרור האחרון. כך למעשה נראים חייו של קמחי 20 שנה לאחר הפיגוע הרצחני במועדון השפילד בראשון לציון, שבו נרצח אביו רמי ז"ל. "כל פיגוע מאז מעלה מחדש את סף הרגש שלי", הוא מספר.
השבוע, כאמור, ציינו המשפחות 20 שנה לפיגוע הרצחני שבו איבדו את יקיריהם. 20 שנה לפיגוע במועדון השפילד שטלטל את מדינת ישראל בכלל ואת ראשון לציון בפרט וגבה את חייהם של 15 גברים ונשים באחד הפיגועים הקשים שידעה המדינה. המקרה הטראגי ארע ב־7 במאי 2002, מעט אחרי השעה 23:00. מחבל שאחז במזוודה מלאה בחומר נפץ הגיע למועדון השפילד שבאיזור התעשייה במערב העיר ופוצץ את עצמו במרכז החדר. כתוצאה מהפיצוץ נהרגו 15 איש ועוד 50 נפצעו. זמן קצר לאחר הפיגוע נטל החמאס אחריות על המעשה. מרבית חברי החוליה שעמדו מאחורי הפיגוע הזה ואחרים, שוחררו במסגרת עסקת שליט, מלבד מפעיל החוליה אברהים חאמד, שנידון בשנת 2012 ל־54 מאסרי עולם.
2 צפייה בגלריה
קובי קמחי (בתמונה הקטנה: רמי קמחי ז"ל) ושרית שיקאר (בתמונה הקטנה: ישראל שיקאר ז"ל)
(צילומים ורפרודוקציות: קובי קואנקס)
האסון: "אני זוכר הכל"
רמי קמחי, בן 57 במותו, היה נהג מונית שהצליח להשתקם מתאונה קשה שעבר, ובעזרת המון כוח רצון רכש לעצמו את קו המוניות ופרנס את משפחתו. "כשאבא שלי נרצח תמיד אמרתי שאני אעלה חיוך אם הוא יהיה האחרון הנרצחים בישראל, אבל זה אף פעם לא קרה. הרצח האכזרי שממשיך להתחולל פה בארץ הוא כל כך קשה, שאני אומר לעצמי שאם הוא היה נעצר פה אז זה היה נסבל, אבל זה לא אפשרי וכל פיגוע מעלה מחדש את הרגש. אני גר בארצות הברית ועבורי זה אפילו חזק יותר. יש חיבור מיידי בכל פעם שיש פיגוע טרור וזה כבר חלק מהחיים שלנו", מספר קובי.
הוא מתגרר בארה"ב ומגיע לביקור שלוש פעמים בשנה, ובכללן השבוע. "כשאני לא נמצא כאן ויש סבב לחימה או גל פיגועים אני רוצה להיות עם המשפחה שלי ולהרגיש את זה איתם, כי קשה לי. בסבב הלחימה הקודם במבצע 'שומר חומות' הייתי בחופשה בישראל ואנשים אמרו לי שהם מצטערים שככה נהרסה לי החופשה, אבל אמרתי שזה מושלם שחוויתי את זה עם אמא שלי. ידעתי שזה המקום שאני אמור להיות בו".
מה אתה זוכר מהפיגוע כיום, לאחר שעברו 20 שנה?
"אני זוכר הכל בבהירות. השעה הייתה 23:01 בלילה, ישבתי בבית קפה עם חבר שלי אחרי יום לימודים ארוך במכללה. ידידה שלי שעבדה בשב"כ התקשרה וצרחה שהיה פיגוע בעיר. זאת הייתה תקופה של פיגועים, אבל ראשון לציון הייתה איכשהו תמיד בצד. היא אמרה לי לעזוב הכל וללכת הביתה כי המחבלים מסתובבים. אני החלטתי להגיע לזירה כדי לעזור, ומה שקרה שם היה זוועה. זה היה שקט כמו שהיה רועש, אנשים היו בהלם ממה שהם ראו. הבטתי במה שמתרחש והכל היה עם המון סירנות וצעקות ברקע, אבל באוזניים שלי היה שקט. בשלב מסוים פינו את כולם מחשש שיהיה פיצוץ נוסף וכשהזיזו אותי פתאום מצאתי את עצמי מול הרכב של אבא שלי. התקשרתי לאמא שלי ושאלתי אותה מה מספר הרכב כדי לוודא שאני לא מתבלבל, וזה אכן היה המספר ששייך לאבא שלי. עשיתי חיבור למה שראיתי בזירה והבנתי כבר שהוא לא שרד את הפיגוע הזה. התקשרנו לנייד שלו ולא יכולנו להשיג אותו והיה לי ברור שהוא כבר לא בחיים. בשלב מסוים נסעתי חזרה לבית ויחד עם אח שלי נסעתי לאבו כביר, היינו הראשונים שם.
"אני זוכר את הבכי החזק של המשפחות במכון, את הצעקות שנכנסות לגוף ומטלטלות את כולם. במכון באבו כביר תחקרו אותנו ובחמש לפנות בוקר פרופ' יהודה היס קרא לנו לקבל את הבשורה. יצאתי משם החוצה ואז התפרקתי, בכיתי לבד, לא רציתי לקבל את הבשורה הזאת. ביקשתי לראות את אבא שלי אבל ענו לי שאי־אפשר לראות אותו וגם אי־אפשר יהיה לזהות אותו. ביקשתי בכל זאת לראות אותו כדי להיפרד ממנו, אבל אמרו לי שאין מה לזהות. המשכתי להפציר באנשי המכון שיתנו לי להסתכל לו בעיניים והם ענו לי ששום דבר לא נשאר ממנו. בסוף הפגישה הפרופ' אמר לי משפט חזק שחרוט אצלי: 'קח את אחיך, תיסעו לאמא שלכם ותתחילו חיים חדשים'.
"אני קיבלתי את התפקיד להודיע לאמא שלי וזה היה קשה, עד עכשיו לא ברור לי איך עשיתי את זה. אני לא זוכר בדיוק את התגובה שלה למען האמת, אבל היא כבר ידעה. תליתי את השלטים של הלוויה ולא האמנתי שזה קורה. אמא שלי אישה מאוד חזקה אבל מאוד רגישה בפנים ואת הכאב שלה היא לא תראה לעולם ותשמור אותו לעצמה.
"לפני 16 שנים היא הפכה לחברת ועד בארגון לנפגעי פעולות הטרור ונציגה של האלמנים והאלמנות בישראל. בשבועות טובים היא מגיעה גם ארבע פעמים לארגון ועושה שם פעילות גדולה מכל הלב, ואני יודע שזה מחזק אותה".
החיים אחרי: תומך בנפגעים
החיים החדשים שאותם ציווה פרופ' היס את בני המשפחה החלו מאוד מהר אצל קובי, שבחר להתמודד עם הטרגדיה באמצעות ארגון שהקים בשם "לב אחד".
"זה ארגון שהוקם בשנת 2005 כדי לתמוך בנפגעי טרור מכל העולם, לחבר יהודים ולא־יהודים ולחבק את כולם יחד. המטרה הייתה גם לקיים הסברה עבור ישראל דרך הדלת האחורית. דרך העשייה שלנו שכללה בין היתר אירועים וקייטנות לילדים ממשפחות נפגעי הטרור, קיבלנו סיקור תקשורתי וכך העברנו מסרים. יש כנסים של נפגעי טרור שבאופן לא הגיוני ישראל לא מוזמנת אליהם למרות שזאת המדינה הכי מוכת טרור, ורק אנחנו, בזכות העשייה שלנו, הוזמנו לכנסים האלה. במשך עשר שנים פעלתי עבור הארגון והקדשתי את חיי עבורו, אבל לאחר שהתחתנתי הייתי צריך לסיים את הפעילות שלי בו וכך הארגון סיים את פעילותו".
איבדה בעל: "מצטערת שהערתי אותו"
נרצח נוסף מראשון לציון היה ישראל שיקאר, בן 49 במותו, שהגיע למקום כדי לגבות כסף מלקוחה. שרית, אלמנתו של ישראל, זוכרת היטב כל רגע מאותו ערב ארור.
"אני זוכרת היטב את היום ההוא. הייתי חולה בבית עם דלקת גרון וחום גבוה. הלכתי לרופא ולאחר מכן נכנסתי לחנות צדדית כדי לקנות לכולנו משהו לאכול. כשחזרתי הביתה ראיתי אותו ישן בסלון כי הוא היה כל כך עייף. הערתי אותו כדי לאכול, ואז הוא הלך להתקלח ולאחר מכן יצא לגבות כסף מלקוחה. בדיעבד חבל שהערתי אותו. אני נכנסתי למיטה כדי לנוח כי הרגשתי לא טוב והבת הקטנה שלי נשארה איתי בבית. פתאום הטלפון החל לצלצל ובקו השני הייתה בתי הגדולה ששאלה אם אבא בבית. עניתי לה שהוא יצא לגבות כסף ואז היא אמרה שהיה פיגוע מאוד גדול בעיר. הדלקנו טלוויזיה ושם ראיתי את הרכב עם הלוגו של החברה שלנו. לא חשבתי על תסריט שהוא נהרג, אבל הבת הקטנה שלי זעקה בבכי, היא כבר הרגישה שקרה הגרוע מכל. ניסינו להתקשר המון פעמים והוא לא ענה, אז החלטנו לנסוע לבית חולים וולפסון כי אולי הוא שם. ביררנו והוא לא הגיע ואז החלטתי לנסוע למכון באבו כביר. חיכינו שם וכל אותו הזמן קיוויתי שאולי אני טועה. בשלוש בלילה הצגנו לחוקרים תמונה של ישראל ואחרי עשר דקות הם בישרו לנו שהוא נהרג. רציתי לתרום את האיברים שלו, אבל הם אמרו שהוא נפגע מאוד ולא במצב שמאפשר תרומת איברים.
"הוא היה חזק, מרים דוד שמש ביד אחת וקופץ מגג לגג, גבר שבגברים, אדם משכמו ומעלה. הוא היה האהבה גדולה שלי. היינו מאוד צעירים כשהתחתנו, אני הייתי בת 19 והוא בן 21, כמו שני ילדים. הייתה לנו חתונה גדולה בתל אביב, אני עוד הייתי חיילת וזה היה יום גשם סוער. האולם היה מלא, אפילו אנשים שלא הוזמנו החליטו להגיע.
שרית מדברת על ישראל וקולה רועד, על אף שעברו 20 שנה היא עדיין מדברת עליו בהערצה. את חייה היא שיקמה בעזרת בן זוג שעימו היא חולקת אותם ב־18 השנים האחרונות. "הכרתי בן זוג וזה המזל שלי, הוא זה שהרים אותי ונתן לי כוח. בחיים אני לא אשכח את ישראל, הוא האהבה שלי והאבא של הילדים שלי, אבל בן הזוג הנוכחי גם הוא אלמן והוא מבין היטב את מה שעובר עליי, אנחנו כבר 18 שנים יחד. הילדים שלנו מכירים והתחברו, הם מרגישים אחים לכל דבר. זה אחד הדברים שבהם באמת יש לי מזל".
גם שרית, כמו קובי קמחי, נסערת מהחיבור בין ציון 20 שנה לפיגוע לבין לכידת המחבלים וגל הטרור הרצחני ששוטף את ישראל בימים אלו. "כל פיגוע מטלטל אותנו ומחזיר אותי שנים אחורה. נקווה שאלו יהיו הקורבנות האחרונים".
כל העדכונים - חדשות ראשון לציון
