אי שם בסוף שנות ה־80 הפציעה לראשונה מסקי שיברו בסלון של אזרחי ישראל. אמנם אין מי ששמע ולא התגאה ב'מבצע משה' להעלאת יהודי אתיופיה, אבל המראה השונה של הצעירה עם החיוך הכובש וצבע העור שטרם נראה בפריים טיים הישראלי, היה שינוי מרענן.
מסקי שיברומסקי שיברו
מסקי שיברו
(צילום: אבי מועלם)
"מני פאר ז"ל שמע עליי", נזכרת שיברו (53) השבוע. "לא ידעו כל כך מה זה אתיופים, אמרו לו שאני בכלל ברזילאית. הוא התקשר ואמר 'תשמעי אני רוצה שתבואי לתוכנית שלי', ואני בשיא התמימות שלי אומרת לו 'אז תבוא לראיין אותי'. הוא בא אליי הביתה. ישבנו ודיברנו ואז הוא אומר 'עכשיו אני יודע איפה את גרה, אבל אני צריך שתבואי לאולפן'".
מאז, במשך כמה שנים נראה היה שהשחקנית הראשונה יוצאת אתיופיה, כפי שהיא מוגדרת בוויקיפדיה, נמצאת כמעט בכל מקום. היא הנחתה את תוכנית הנוער 'תוסס', כיכבה בתוכניות ילדים כמו רחוב סומסום, קריאת כיוון, הקרנבל של מיכל, ואז... נעלמה.
"לא נעלמתי", אומרת שיברו בחיוך. "גידלתי ילדים, התגרשתי. בנאדם עובר תהליך, וגם גיליתי פתאום את האהבה שלי להוראה".

בית ספר למשחק

ההוראה שעליה מדברת שיברו, שבשנים האחרונות חזרה לטלוויזיה עם תפקידים בסדרות 'נבסו' ו'התחנה', היא בסטודיו משחק לילדים ונוער שהיא הקימה ומנהלת בחמש השנים האחרונות בראשון לציון. "התחלתי בבימת הנוער ברחובות", היא משחזרת. "כשהגעתי לשם התאהבתי. עשיתי שש-שבע הפקות בשנה, כשהכל אני כותבת, מביימת וזה שואב ולוקח זמן".
לראשון לציון הגיעה מיוזמתה. "היו חילוקי דעות ברחובות, אז אמרתי 'תודה רבה אני הולכת לפתוח משהו משלי'. באותו יום נכנסתי למחלקת החינוך בראשון לציון ואמרתי שאני רוצה לפתוח פה בית ספר לתיאטרון. אמרו לי 'איזה יופי, וולקאם'. ומאז אני פה. היה לי כיף ונחמד ברחובות וגם צברתי הרבה ניסיון, אבל אמרתי שאולי זה בעצם טוב כי לכל דבר יש את הזמן שלו. הכרתי הרבה ילדים, חלקם בקשר איתי עד היום".
כיום לומדים בסטודיו שלה קרוב ל־70 ילדים במגוון גילאים מכל רחבי העיר. "יש לי אפילו קבוצה של בני חמש וכנראה נפתח בקרוב קבוצת נערים".
השנה לראשונה, כך היא מספרת בהתרגשות, לומדים בסטודיו שלה גם שישה ילדים ממשפחות יוצאות אתיופיה.
איך קרה שרק עכשיו?
"התיאטרון שלי לא מיועד לעדות, הוא מיועד למי שאוהב תיאטרון וזה תלוי בהם. אני ממש שמחתי. תשמעי, בכל זאת אני גם רוצה לראות ילדים מבני העדה".
למישהי שאוהבת להופיע לא קשה להיות מאחורי הקלעים?
"התברכתי. יש לי קשר מיוחד עם ילדים, אני מדברת על זה ובא לי לבכות מהתרגשות. זה לא רק קטע של תיאטרון - ברור שאנחנו עובדים כדי שבסוף נעלה הפקות, אבל גם מדברים הרבה על ערכים. כל ילד בלי יוצא מן הכלל צריך תשומת לב, חום ואהבה ואני אומרת איזה כיף שיש לי יכולת לתת להם.
"אני מכירה את כל הילדים שלי אחד אחד. מה הם מרגישים, מה הם אכלו, מה הם שתו. אם יש בעיה מסוימת מתקשרים אלי. אני חווה איתם חוויות, זה לא בית ספר רגיל וזה לוקח המון אנרגיה".
אז מתי יש זמן לקריירת המשחק?
"אני משלבת. כשהילדים הפרטיים שלי היו יותר קטנים הייתי צריכה להסיע ולהחזיר, אבל עכשיו יש להם רישיון נהיגה אז כבר יותר קל. בדרך כלל לוחות הזמנים מסתדרים. אם רוצים יש זמן".
מסקי שיברומסקי שיברו
מסקי שיברו
(צילום: אבי מועלם)
אותלו כהה עור
בחיידק הבמה נדבקה שיברו כבר בגיל צעיר מאוד, הרבה לפני שעלתה לישראל. "הייתי בלהקת צעירי אדיס אבבה. מגיל חמש-שש ידעתי שאני רוצה להיות שחקנית. גם בבית הייתי מופיעה. אפילו בגן הופעתי. כל מיני שירים, כל הזמן".
אנחנו לא ממש מכירים פה בארץ קולנוע אתיופי, זה תחום מפותח?
"זה כמו קולנוע הודי. יש ביוטיוב כמויות עצומות של סרטים. הלכנו הרבה לתיאטרון באתיופיה לראות הצגות באמהרית. צחקו עלי שבטח אותלו היה שחור".
באת ממשפחה משכילה. אבא רופא, אמא אחות. איך קיבלו את המשחק?
"בבית חשבו שזה יעבור וגם היתה לי הפרעת קשב וריכוז קשה, לא יכולתי לשבת. אבא שלי אמר 'טוב כנראה שהיא לא מתאימה לבית ספר רגיל', אז הכניסו אותי לבית ספר פרטי. הלימודים היו קשים אבל יכולתי לבוא מתי שבא לי. חופש. כשהגעתי לארץ לימדתי את עצמי לסיים ספר. הייתי עושה לעצמי תרגילים של חצי שעה שאני לא זזה. זה מה שאני עושה היום עם ילדים שבאים אלי עם בעיות קשב, מאמנים את המוח. אני לא נגד כדורים, שכל אחד יעשה את השיקול שלו, אבל הכל מתחיל ומסתיים בראש".
איך את זוכרת את החיים באתיופיה מבחינת היחס ליהודים?
"אסור היה לגלות שאני יהודייה. גם אמא שלי היתה פעילה במחתרת להעלאת יהודים. אז כמובן שלא ידענו. הדבר היחיד שאני זוכרת הוא שלא אכלנו בשר בבתים אחרים. הכל היה בשקט. מבחינתי גדלתי כמו כולם. היתה קבוצה מצומצמת של ביתא ישראל, אז אנחנו ידענו בתוך עצמנו על המוצא שלנו ולא סיפרנו".

"הודיעו שאמא בכלא"

כשחקנית צעירה שיחקה שיברו בסרט סטודנטים בשם 'בת יפתח' שביימה עינת קאפח, לצד גבי שושן ז"ל ואלי דנקר, שניהם באיפור כבד ומדקלמים טקסטים באמהרית. הסרט תיאר את המסע המסוכן שעברו רבים מיהודי אתיופיה בדרכם לארץ, ואף עסק בסיפור הלא מוכר של צעירות שנחטפו בדרך. העלייה של שיברו עצמה דווקא היתה נוחה יחסית, במסגרת אשרת לימודים. "ועדיין אי־אפשר לבטל את הקשיים", היא אומרת. "התנתקתי מהמשפחה שלי, אחרי שנתיים שאני פה מודיעים לי שאמא בכלא. אין לי יכולת לנסוע, אין לי פה משפחה, אני בת 19 וחצי. מבחינת העליות, בתחושה שלי ושל אחרים, בשנת 85' אנשים קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, באהבה ושמחה. הבעיות הורגשו אחר כך כשבאו עוד עליות, והעולים כבר היו בתהליך של להפוך לישראלים".
כבר לא הנחמדים והביישנים.
"בדיוק. אז אני לא מתרגשת. כל עלייה עוברת מה שהיא צריכה לעבור. בסדר, עוד כמה שנים לא יזכרו את זה".
לפני כמה חודשים חווינו מחאה חריפה של יוצאי אתיופיה.
"גם בשנות ה־70 ראית אותו דבר. אני בטוחה ב־100 אחוז שבעוד כמה שנים העולים מאתיופיה ייטמעו לחלוטין בארץ, וזה גם תלוי בנו. בכל עם ישראל, וגם מהצד של הקהילה. צאני אמנית ועושה מה שאני יכולה בדרך שלי. אם יש לי ביקורת להגיד לפוליטיקאים שנקרא להם 'הלבנים', אז יש לי גם ביקורת לפוליטיקאים יוצאי אתיופיה, ארגונים ועמותות. איפה הם? גם הם צריכים להישאל אותה שאלה. כשאני רואה את מצב בני הנוער היום אחרי 30 ומשהו שנים שאני עובדת איתם אני שואלת רגע, איפה אנחנו? איך זה הגיע למצב שהגיע? כשהגעתי הרגשתי מיד בבית, גם כשהיו בעיות עדיין הרגשתי כך. היה קשה, אבל מתמודדים. אם הבית שלך מלוכלך את מנקה אותו, לא עוברת דירה".
מסקי שיברו ב'בת יפתח' מסקי שיברו ב'בת יפתח'
מסקי שיברו ב'בת יפתח'
(צילום מסך)
אולי הנחיתה בארץ היתה קשה יותר לבני העדה דווקא בגלל האמונה הייחודית בארץ זבת חלב וירושלים של זהב.
"אני ידעתי שהחיים זה החיים. לא באתי עם ציפיות מי יודע מה. חינכו אותי בבית שאם את רוצה משהו תעבדי קשה ותשיגי. מגיל אפס היה ברור שבגיל 18 אני עולה לארץ ישראל. אף אחד לא שאל אם מתאים לי או לא. מסלול מאוד ברור".
קיבלת הצעות ללכת לפוליטיקה?
"כן. קיבלתי הצעות גם עכשיו וגם בבחירות הקודמות. אני לא בנויה לזה. אני משפיעה איפה שאני נמצאת. בפוליטיקה את עוד לא מתחילה וכבר חייבת ל־300 אלף איש. אז אני לא מתאימה לזה, מעדיפה לשנות מהבמה, מהנוער, מהטלוויזיה".
לדעתך, כבר אפשר לראות את התרומה של העלייה מאתיופיה?
"מאוד. יש סגן אלוף אתיופית, יש רופאים, אנשי חינוך. הדור הראשון של העלייה כמוני, הגענו בגיל צעיר, אנחנו דור המדבר. היינו צריכים להוכיח את עצמנו וגם היום אנחנו צריכים. מה, אילו נשארתי באתיופיה, לא הייתי צריכה להוכיח?
"אני לא רואה דברים כמכשול אלא כאתגר. רוצים שאנשים יישארו מאחור, מדברים על גזענות וכל הזמן טוחנים. אני ממקדת את עצמי בעשייה. זה לא שפחות כואב לי, זה לא שאני לא רואה דברים, אבל את הכאב אני מנתבת למשהו מועיל. אני לא רואה צבעים. אעזור לכל אחד ולא אכפת לי אם הוא לבן, שחור, כחול".

"לשמור על העברית"

בשבוע הבא תשתתף שיברו במושב מיוחד של כנס השפה העברית ה־13 'לשון בראשון' שיתקיים בהיכל התרבות בראשון לציון, ויעסוק בהשפעה של העולים על השפה העברית. איתה בפאנל יהיו משפחת אלאייב, גם הם תושבי העיר, התסריטאי ויוצר הסדרה 'שנות ה־80' מני אסייג ועוד.
את מבינה את ההזדהות של חלק מהנוער יוצא אתיופיה עם תרבות ההיפ־הופ?
"אני חושבת שכולנו מזדהים עם התרבות הזו כי כולנו חשופים אליה היום. סטטיק ובן אל לא עושים היפ־הופ וראפ? אני דווקא מעדיפה יותר שירי ארץ ישראל. החבר'ה הצעירים בחיפוש. כשהחברה לא מקבלת אותך אז אתה מאמץ לך משהו כדי לקבל ביטחון".
בעבר רצו כור היתוך היום רוצים דווקא להבליט את הייחודיות של כל עדה.
"אז לא היו פייסבוק, אינסטגרם. היום גם אם רוצים וגם אם לא אנשים לא שואלים. כותבים באמהרית, שרים שירים. בעליות הקודמות צמצמו והיום אין אפשרות לצמצם ואין שליטה. כל אחד שומר מנהגים לפי צרכים, יכולות ורצון. זה הגיוני שאדם שמגיע לארץ רוצה להיות ישראלי ואז פתאום את קולטת 'רגע, חסר משהו'. אז חוזרים אחורה, מנסים לתקן. יש אצלי הרבה ילדים ממוצא רוסי, שמדברים עברית בלי מבטא. אני אומרת 'יאללה בואו נשיר שיר ברוסית', בהתחלה מתביישים ואז שרים. ברגע שאתה נותן מקום זה הופך הכל לחופשי יותר ועדיין ברור שהשפה העברית היא השפה העיקרית.
"בנבסו אנחנו עושים כל מיני סלנגים שלא היו מוכרים לי. רואים בעיקר אצל החבר'ה הצעירים שלוקחים מילה ועושים ממנה חצי עברית חצי אמהרית וזה נכנס לשפה ונשמע בסדר גמור. פעם זה לא היה. נכון ששפות מתפתחות וממשיכות להתפתח, אבל צריך לשמור על השפה העברית".
ידעת עברית לפני העלייה?
"סבא שלי לימד אותי קצת. כשהגעתי לארץ נכנסתי לאולפן והעברית נשמעה לי בהתחלה כמו ערבית. גם היה נשמע לי שכולם צורחים, מדברים עם הידיים. היום אומרים לי שאני צורחת ומדברת עם הידיים אז כנראה שנטמעתי".
את משחקת בנבסו סבתא אתיופית מסורתית, אבל אף פעם לא היית כזו.
"נכון ובאמת אמרתי 'מה אני עושה?' אבל נכנסים לזה כמו לכל תפקיד. דווקא במקרה של נבסו היו הרבה דברים שחיברו אותי לעצמי. הסתכלתי על אמא שלי, על דודות. משהו אמיתי שפתאום יצא החוצה. הדיבור, שפת הגוף. היה בזה משהו מאוד כיף. אני לא צריכה לחזור לשורשים כי הם תמיד כאן וחזקים. כך חינכתי את הילדים שלי. הם חצי פולנים וחצי אתיופים, והשורשים נוכחים באותה מידה".
שיברו ב'נבסו'. "חיבר אותי לעצמי" שיברו ב'נבסו'. "חיבר אותי לעצמי"
שיברו ב'נבסו'. "חיבר אותי לעצמי"
( צילום מסך)
הכוכבת הבאה
שני הילדים הם עדן ורועי, שכמו שנראה כרגע הולכים בעקבותיה. "רועי בשירות לאומי מלמד מוזיקה נוער בסיכון, עדן הלכה ל'כוכב הבא לאירוויזיון'. ילדים מיוחדים. יש להם דברים להגיד ואני מאמינה שהם גם יגידו אותם. הם שרים הרבה בבית, כל הזמן. רועי מנגן, עדן שרה והכלב שלנו לפעמים משתגע. מגיל די צעיר ראיתי שזה הכיוון שלהם. בכלל תחום האמנות זה לא משהו שאתה בוחר בו, אלא הוא בוחר בך. להילחם בזה זה כמו לקחת להם את הנשמה".
על מה את עובדת בימים אלה?
"בא לי עכשיו להתנסות בבידור. זה בא לי עם הגיל. לניסיון יש משמעות, אין לי בעיה להגיד את הגיל שלי בכל מצב. אם אני אצחק על עצמי אז גם אנשים יצחקו איתי. חשוב לי שאנשים יבינו שאי־אפשר לקצר דרך. יש מצבים שאנחנו צריכים לעבור תהליך, כל אחד בדרך שלו. הכי חשוב זה לא להישבר. אצלי לא הכל היה על מגש של כסף. עברתי הרבה דברים לא נעימים, אבל תמיד הבנתי שאלה החיים. ברגע שאנשים יפסיקו לדמיין שהחיים זה משהו אחר הם יתחילו לחיות".