המוזיקה היוונית מנהלת רומן ארוך עם המוזיקאים והקהל הישראליים, אבל הוא לא התחיל בטברנה של שמעון פרנס, בנגינה של פוליקר ב'בנזין'- וגם לא בשבירת צלחות ב"גנקי"- אלא במועדון 'אריאנה' ביפו, הרבה לפני כן, כשבתקליט היה חור, אבל המלכה היתה הקסטה, לפני שקראו לה 'קלטת'. אי שם בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, אריסטידיס סאיסאנאס, זמר ונגן מוכשר בטירוף, עלה לארץ והביא אתו סגנון וצליל הגיטרה שלא נשמעו כאן לפניו- ושאחריהם, שום דבר לא יהיה כאן אותו הדבר.
קיימות שלוש גרסאות לסיבה שהביאה אותו לעלות לישראל ולשנות את שמו לאריס סאן (התאהב בבחורה ישראלית ובא אחריה לכאן/ הובא ארצה על ידי אמרגנים ישראלים/ התחמק מגיוס לצבא יוון) - אבל מה זה משנה...יותר מששים שנה לאחר מכן, המוזיקה שלו - עם דגש חזק על הגיטרה - מהדהדת בין חומות ירושלים, עם חבורת מוזיקאים שלראות אותם מנגנים יחד על במה אחת, זה 'יאסו!' אחד גדול.
'הגיטרה של אריס' נועל את 'מקודשת', אחד מפסטיבלי המוזיקה היותר מקוריים שנראו ונשמעו כאן, עם מפגש פסגה של מפרטים לוהטים במגדל דוד. בנו הנדלר, שגם מנגן בס, רקח כאן הפקה מוזיקלית דו פעמית (יש מופע נוסף אחרי זה שבו נכחתי) עם התופים של ניר מנצור, כלי ההקשה של מעיין דוארי והקלידים של נועם חבקין המצוינים.
זה מתחיל עם קטע אינסטרומנטלי בהובלת רון בונקר ועוזי 'רמירז' פיינרמן, הממלא את חלל האוויר בצלילים של מוזיקת 'סרף' ופסיכדליה - ומיד אחר כך מצטרף אורי בראונר כנורות לחגיגה עם 'דאם דאם' ו'אפילומטי' (לא במקרה, ההרככב של בראונר ופיינרמן נקרא בזמנו 'בום פם'). אחריהם עולה לבמה צליל דנין המגישה בדרכה הענוגה מחרוזת של 'כלב מי שלא אוהב אותך/בא לשכונה בחור חדש/וחתול וחתולה' כשבונקר מפליא בגיטרה ב'את נערה' ומתחרע כמו שצריך. בני בשן, (שבאמתחתו אלבום משנת 2010 המבוסס על צליל הגיטרה של אריס סאן, בו הצטרפה אליו להקת...בום פם) מבצע בדרכו המקורית את 'אחלה חמודה' ו'סיגל/מיכל' – ואז עולה לבמה יהודה קיסר, האחד והיחיד, הראשון שהושפע קשות מהסאונד של אריס, ושידך אותו למוזיקה הים תיכונית שיצר כאן בסיקסטיז; חמוש בכובע הנצחי ובגיטרה האדומה, יחד עם רון בונקר, מרים קיסר את התקרה המטאפורית של מגדל דוד עם קטע אינסטרומנטלי מחשמל הממחיש למה הוא בעצם גיבור הגיטרה הראשון שהיה כאן.
בשלב הזה, הקהל כבר על הרגליים- וכשמרגול עולה לבמה, גם הידיים מתחילות להתנפנף לצלילי 'אבק דרכים, עלם חמודות ו'סוד המזלות'. למרגול יש עבר מוזיקלי משותף עם יהודה קיסר והחלק שלה במופע הוא תערובת של נוסטלגיה ו'כפיים!', כשהיא מפעילה את הקהל ומרימה לחיים משה, אותו היא מציגה כ'טרובדור'- הפוצח ב'צלילי הלילה' ואיך לא- ב'לינדה' הנצחי. ברי סחרוף מצטרף אליו ואל יהודה ("כבוד להיות על במה אחת עם קיסר") ועכשיו שתי 'גיבסון' אדומות מנסרות את הצהריים ואני נמס. כשחיים משה יורד מהבמה, קיסר וסחרוף מגישים שני קינוחים: עיר של קיץ' ו'בום פם' שלכבודו התכנסנו כאן.
השילוב בין אמני האינדי לבין הזמר המזרחי לא עובר לגמרי חלק בכל השירים לאורך תשעים הדקות של ההופעה, אבל שני הצדדים עושים הכל כדי שהשידוך יצליח. מסתבר שמוזיקה מזרחית/ ים תיכונית יכולה לצאת מהשבלונה עם קצת עזרה מחברים. תוך כדי המופע עולה המחשבה, למה פוליקר לא כאן גם כן ואיפה טריפונס בחגיגה הזו, ולמה אין שיר סיום בהשתתפות כל האמנים, אבל במקום להתרכז במה שאין, נהנינו ממה שיש: ועידת פסגה של גיבורי גיטרה מקומיים - שרקח, כמו גם את הפסטיבל כולו, מוחו הקודח של סער גמזו, עם שילוב של מוזיקה יוונית, רוק, דחקות, היפ הופ, מזרחית, קסטות, דיסטורשן וגרוב בלתי נגמר, קבלת שבת הכי מחממת לב שאפשר; שם למעלה, עולה דמעה של אושר מאחורי משקפי השמש הכהים של אריס סאן שלבטח מרים כוסית אוזו וקורא: "הופה!"
הגיטרה של אריס/פסטיבל מקודשת מגדל דוד 20.9.19
