פתאום, בלי שהרגשנו, בין סגר, קורונה והחשש שיהיו פה בחירות נוספות, הגיע אחד הימים הכי עצובים בשנה: יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
אנחנו הדור השלישי. זה שלא שמע את צעקות ההורים בלילה ולא הכיר את השתיקות הקשות ואת המחסור במשפחה מורחבת, אבל עדיין זכה להכיר את ניצולי השואה.
אנחנו הדור שכבר טס לברלין ואפילו השווה את מחירי המילקי לארץ, אבל עדיין זוכר. זוכר ולא שוכח.
את הטור הזה אקדיש לסבא שלי.
סבא שלי, חיים קליג (חוכמה בגרמנית) ז״ל, נולד בהרוביישוב, עיירה קטנה בפולין עם קהילה יהודית גדולה, במשפחה דתית. הוא אפילו למד בחדר.
אביו, בנימין, היה דיין (שופט דתי). אמו, זלטה, הייתה בעלת עסק. היו לו שלושה אחים.
כל חייו השלווים נגדעו עם פלישת הנאצים לפולין. הוא ברח לרוסיה, נשלח לעבודות פרך בסיביר ובדיעבד, כך ניצל, חזר לעיירה שלו רק כדי לגלות שנשאר לבדו בעולם. הוא הגיע לארץ דרך מחנות העקורים בגרמניה ומחנות המעפילים בקפריסין, הקים פה משפחה ועזר בבניית הארץ כחלק מעבודתו בסולל בונה.
זה הניצחון שלו, שלנו.
עם שקם מעפר והקים מדינה משגשגת עם צבא חזק ואינספור המצאות וחידושים מצליחים.
יש לזכור, שאנחנו פה בזכותם.
בזכות ששת המיליונים שנרצחו בייסורים וגרמו לעולם להבין את הבעיה היהודית ולאפשר לנו להקים מדינה בארץ ישראל ובזכות הניצולים שעזרו בהקמת המדינה.
אנו חייבים להם חוב גדול.
החוב שלנו אליהם, לא כמדינה אלא כאזרחים, הוא לדאוג להם ולשמור עליהם, שימיהם יהיו מכבדים ומכובדים.
יש לכם שכן קשיש? דפקו על הדלת, תתעניינו, אולי הוא זקוק למשהו.
"והדרת פני זקן" זו לא קלישאה. זאת דרך חיים.
ובנימה זו אאחל לכולנו שנעבור את המשבר ושבשנה הבאה נוכל לציין את יום השואה כהלכתו.
עדי זהר, פעילה חברתית בראשון לציון ומנהלת פורום ראשון לציון - הירוקים
