ושוב בפינתנו מה לי ולספורט: כבר פירטתי בעבר שכלום, מה שלא הפחית את התרגשותי לנוכח העובדה, ששני תושבי ראשון לציון הביאו מדליות מאולימפיאדת טוקיו - זהב וארד - והרבה גאווה לעירנו ולמדינתנו הקטנה.
ארטיום דולגופיאט, מדליסט הזהב בהתעמלות קרקע, ופיטר פלצ'יק, מדליסט הארד בג׳ודו, ריגשו את כולנו, אפילו את הציניקנים שבינינו.
לכמה רגעים הם גרמו לנו לשכוח את מה שמפלג אותנו ומילאו אותנו בגאווה ונחת.
נכחתי השבוע בטקס מרגש שהכין לכבודם ראש העיר, רז קינסטליך, עם שר התיירות, יואל רזבוזוב, חברי מועצת העיר ועיתונאים מרחבי הארץ. ראש העיר העניק למדליסטים מענק כספי חד פעמי ושובר לארומה (מסתבר ששם ארטיום אוהב לאכול) ונראה שהם טרם הבינו את גודל המעמד.
חשוב לציין שערב יציאתם לטוקיו, עיריית ראשון נתנה להם ולכל הספורטאים הראשל"צים שמייצגים אותנו מענק כספי נוסף.
ההתנפלות כדי להצטלם איתם (גם שלי, מודה) בדרך כלל שמורה לכוכבים מהוליווד וזה בהחלט היה משעשע. מה שבטוח שהיה להם הרבה סבלנות ואורך רוח בשבילנו.
השמחה והצהלה העירונית והלאומית על המדליות וההישגים הבאמת לא מובנים מאליו גרמה לי לחשוב לעצמי, שהעם היהודי דווקא פחות הצטיין במהלך הדורות בספורט.
יש לנו יותר זוכי פרס נובל מכל עם אחר, אבל מעטים יודעים את שמותיהם של הזוכים. גם של הישראלים מביניהם. דווקא "עם הספר" פחות חוגג את הישגי ההשכלה ויותר הישגים ספורטיביים, וחבל. אני בעד שיהיה גם וגם. הרי כמה שיותר חגיגות יותר טוב, לא?!
כולנו מחכים לראות מה יקרה בשבת עם לינוי אשרם ואופיר דיין, שגם הן בנות עירנו.
האם יש סיכוי למדליה משולשת או אפילו מרובעת ולחגיגה נוספת?
בואו נחזיק להן אצבעות.
עדי זהר, פעילה חברתית בראשון לציון ומנהלת פורום ראשון לציון - הירוקים
