את יום האהבה הזה לא אחגוג לבד, חשבתי. לא עוד לבד כמו בכל שנה מהשנים האחרונות, לא עוד צביטה קטנה בלב למשמע דיבורים על עוגות שוקולד דביקות בצורת לבבות.
לא עוד קנאה בזוגות המבלים יחדיו בצימרים רומנטיים בצפון. הפעם אחגוג אותו עם א', הבחור שאיתו אני יוצאת בחודשיים האחרונים. חודשיים תמימים שכללו 11 דייטים שרובם הסתיימו עם עלות השחר, כשאנחנו ישנים כפיות בדירת הרווקות שלי.
11 דייטים אם ספרתי נכון, ואם לוקחים בחשבון את הדייט הספונטני ההוא שנגמר אצלו בדירה כשחתולתו המאומצת רובצת על ירכי השמאלית.
את א', שצעיר ממני בשנה, הכרתי באחד מיישומוני ההיכרויות. כבר מההתחלה הוא ציין בפני שהוא נמצא בעיצומו של תהליך גירושין ושיש לו ילדה בת ארבע וחצי. "אני לא לחתונה, לא למגורים משותפים ולא בעניין של להביא עוד ילד לעולם", הכריז בנחישות מקסימלית בדייט הראשון.
בסדר, חשבתי, לי יש את דירת הרווקות שלי, לו יש את שלו, לו יש ילדה, כך שהוא לא לחוץ על ילדים, וחתונה זה ממילא כזה ניינטיז, אז יאללה, נתקדם.
כך קרה שדייט רדף דייט, נשיקה הובילה לנשיקה. עוד פגישה ועוד פגישה. בית קפה, פאב, ריזוטו איטלקי בבית, יין מבעבע וסושי במסעדה.
הבקרים שלי נפתחו בהודעות בוקר טוב רומנטיות בתוספת אימוג'י של לבבות, המשיכו בהתכתבויות אין סופיות ונגמרו בשיחות עומק ארוכות אל תוך הלילה. היה נחמד ונעים לקפוץ לתוך המים הצוננים אחרי תקופת יובש ארוכה. לזרום קצת כמו ילדה חסרת מעצורים, חזרה לנעורים. להניח את החישובים בצד, להניח את הראש על חזה של מישהו אחר, "לא לחשוב יותר מדי", כמו ששרית חדד אומרת, ולזכור ש"אם יוצאים אז מגיעים למקומות נפלאים", כמו שאומר ד"ר סוס.
אני ואחיותיי לרווקות רגילות ללבד שלנו, יש לנו סטנדרטים בראש, יש לנו אביר דמיוני שדוהר על סוס לבן ויש לנו ידיעה ברורה שעד שהוא יגיע, אין לנו על מה להתפשר.
אלא שהזמן מתקתק את תיקתוקו המעיק ובלי לשים לב אנחנו מוצאות את עצמנו בגיל 38 מסיימות עוד יום עמוס לעייפה ונכנסות בגפנו בפיג'מה ורודה למיטה הקרה, או במקרה הטוב עם יצור פרוותי מזונב. וכל זה תוך שכנוע פנימי עמוק שיש לנו חיים מלאים בכל טוב. ארץ זבת חלב ודבש.
אם טרם הצגתי את עצמי אז כנראה שהגיע הזמן. אני עינב נוסנבלט, או בקיצור עינב טל, בת 38, רווקה פלוס מזונבת מאיזור המרכז. עובדת ככותבת תוכן בהיכל התרבות ע"ש מאיר ניצן בראשון לציון. חובבת ספרות ואופנה, ארומתרפיסטית, מאמנת אישית לאיכות חיים ומעבירה הרצאות מעוררות השראה על סיפור חיי בבית ספר "זמן אשכול" בסינמה סיטי. בימים אלה אני עובדת על מיני אלבום, ובקרוב תשמעו את גרסת הכיסוי שלי לשירו של קלפטר, "האהבה שלי היא לא האהבה שלו".
בגיל 23 איבדתי בהדרגה את ראייתי ואת יכולת ההליכה בעקבות טיפול קונבנציונלי לקוי. המגבלות החדשות שמלוות את חיי ב־15 השנים האחרונות לא מנעו ממני להיות בקשרים זוגיים. הפנטזיה על חגיגת יום האהבה עם א' נותרה הפעם פנטזיה בלבד, אבל היא הולידה עוד כמה מסקנות להמשך המסע, והן טובות ומועילות עבור כל רווקה באשר היא:
אל תחשבי לעולם שהסטטוס שלך הוא הסטטוס הכי קשוח בתבל.
אל תתני לאף אחד לאכול לך את הראש על קשרים קודמים שהיו לו, זה פשוט לא מעניין.
תודי לאל יום־יום על כך שיש פסיכולוגים בעולם.
אל תתפשרי לעולם על האמת שלך.
ולגבי האביר הדמיוני, נכון, הוא קיים רק באגדות, אבל כדי לקרב אותו אלייך, תני לו צ'אנס אמיתי - גם אם הוא לא בדיוק הטייפ קאסט שלך וגם אם הוא לא הדוגמן החטוב עם הקוביות בבטן מהפרסומת ההיא. צאי להרפתקה כי החיים יכולים להפתיע אותך בענק.
קראו גם:
שינויי מזג האוויר, כמו ששר שלמה, הביאו אותי לחשוב שאני לא רוצה להתחתן, אבל – ויש אבל - אני ממש לא מוותרת על אהבה, על זוגיות ועל בן הזוג שאיתו אזדקן. אני רוצה שהוא יבחר בי בכל יום מחדש וירגיש שכל יום הוא מתנה. אני רוצה שהוא יעריך אותי, את עצמו ואותנו ויעריך את המסע המשותף שלנו.
אני רוצה שהוא יעמוד באתגרים, לא כי הוא חזק או עשוי מברזל, אלא כי הוא יודע ללכת ביחד, ליפול, לקום, לעזור ולקבל עזרה. אני רוצה שהוא לא יפחד להראות חולשה ויילחם עליי כמו שאני אלחם עליו ועלינו. אני רוצה שתהיה לו ולי יכולת להשתנות ביחד, בעיקר כשקשה, כי שם מתגלה האהבה האמיתית.
אז אם אתה הגבר הזה, ואם אתם מכירים אותו, חפשו אותי בפייסבוק Einav terra tal או במייל: [email protected]
ושיהיה לכולנו חג אהבה שמח!
