לפני 6 שנים הלכתי למסיבת פורים בעיר אחרת, שאחריה קבעתי לישון אצל חבר טוב שגר באותה העיר. הוא היה חבר כזה שידע עלי הכל, אבל מה שלא ידעתי זה שהוא יחליט באותו היום לנצל את זה, ולנצל אותי.
הלילה הזה הפך לסיוט, בו קמתי באמצע הלילה לתוך אונס.
נאבקתי בו בכל כוחי, אפילו ניסיתי לחסום פיזית את איבר המין שלי עם שתי ידי, אבל לא היה לי סיכוי מול מישהו שמתאמן באומנויות לחימה. באיזשהו שלב נראה שנמאס לו מכל ההאבקויות שלי שמפריעות לו באונס, והוא שינה את פניו למבט קר ואכזרי, והייתי בטוחה שהוא עומד להרוג אותי.
בשביל להציל את חיי באותו השלב פשוט ויתרתי. העדפתי לחיות. מה שלא ידעתי זה שמאותו הרגע "לחיות" כבר לא יהיה אותו הדבר.
הגוף שלי כאב ימים ארוכים, אבל זה כלום לעומת הפציעה הנפשית. אובחנתי עם פוסט טראומה, ובשש השנים הללו עברתי כמה וכמה פסיכולוגים ופסיכיאטרים. עברתי טיפולים נסיוניים, תרופות, והדרך עוד ארוכה.
נכון שבסרטים האמריקאים רואים אנשים שעשרות שנים אחרי המלחמה פתאום האור במסדרון מהבהב והם חושבים שהם חזרה בוויאטנם? אז אלו הם חיי. אני נאנסת מחדש מספר פעמים ביום.
מבחורה מצטיינת שהצליחה בכל מה שרצתה, בחורה עצמאית שאפילו טסה לבדה לאוסטרליה להתנדב במקלט לחיות בר פצועות, הפכתי להיות הצל של עצמי. לא הייתי מסוגלת לצאת מהמיטה, מפחדת ללכת לבד בחושך. נדפק לי הזכרון לטווח קצר ויכולת הריכוז.
ומה איתו? בשש השנים האלו הוא סיים את התואר המשותף בו נפגשנו, עובד כמנהל בחברה מפורסמת, ואפילו הקים משפחה. איך האמרה הולכת? האקדח לא זוכר, המטרה לא שוכחת.
אין יום שאני לא אוכלת את עצמי מפחד על נשות הסביבה, מפחדת שיעשה את זה שוב, כועסת על עצמי שלא הזהרתי את אשתו בזמן.
אמנם התלוננתי במשטרה והמשטרה המליצה להגיש כתב אישום, אבל התיק נסגר בפרקליטות למרות הודאה מוקלטת, כי לא היו בטוחים שישיגו הרשעה: "חוסר ראיות מספקות להגשת כתב אישום".
ואני? נותרתי עם המשקל על כתפיי, הפחד האישי הקשה שאולי אתקל בו ברחוב או באירוע, והפחד על כל אישה בארץ הזו כשהאנס מסתובב חופשי - ואני זו שלא הצלחתי להביא לכך שהוא ייכלא. התקווה היחידה שלי היא שעצם זה שלא שתקתי, שהחלטתי להתלונן, יהיה מספיק כדי שישנה את התנהגותו ולא יעשה זאת שוב מהפחד שיצטברו נגדו עדויות נוספות, והפעם הוא לא יתחמק מעונש.
עברתי טלטלות נפשיות קשות בשש השנים הללו, ואפילו הכפשות, אבל מה שהחזיק אותי כל הזמן הזה היה רשת התמיכה שלי. היינו באותו מעגל חברים, ורבים מהם בצעד אמיץ מאוד ולא טריוויאלי בכלל ניתקו איתו קשר ושמרו עליי, תמכו בי, וגרמו לי להרגיש מוגנת. הם פיזית החזיקו לי יד כשהיה חשש להיתקל בו במוסד הלימודים. הם חלק גדול מהסיבה שאני עדיין כאן.
ועדיין, כל שנה וכל יום הוא מאבק.
אני לא קורבן אונס, אני שורדת אונס. לא רק ששרדתי את היום ההוא, אלא גם כל יום מאז.
אני עדיין מחכה ליום שאפסיק "לשרוד" ואחזור לחיות, ומאמינה מאוד שהוא יגיע.
בימים אלו אני סוף סוף מגישה נגדו תביעה אזרחית. תחזיקו אצבעות לצדק.
***
הלובי למלחמה באלימות מינית הוא ארגון לשינוי מדיניות וחקיקה שעובד מול הכנסת, הממשלה וגופים ציבוריים במטרה לשנות את היחס המערכתי כלפי פגיעה מינית, תוך השמעת קולם של נפגעים ונפגעות בגוף ראשון. רוצים לעשות שינוי? תמכו בנו או עקבו אחרינו בדף הפייסבוק.
