אני מתבוננת בעולם החדש שפתאום סובב אותנו: האביב ממאן להגיע ומזג האוויר ממילא לא כל כך משנה, כי רבים נמצאים בבידוד או בחל״ת והיומיום של כולנו כולל הסתגרות וסגר. נדמה שכולם שואלים את עצמם איך ממשיכים בשגרה כשהחיים שהכרנו השתנו כל כך? ואיך בכלל נשארים שפויים בטירוף הזה?
למרות הנסיבות, החלטתי למצוא נחמה ואופטימיות דווקא בדברים הטובים והקטנים. למשל:
התקנות לשעת חירום יסתיימו ב-20 באפריל.
אני עדיין עובדת וזה נותן לי סיבה לקום בבוקר ולהתלבש יפה.
רזיתי כי אני אוכלת ארוחות יותר מסודרות ופחות חשופה לפיתויים של מסעדות, אירועים ומפגשי חברים.
אני עושה הליכות ארוכות-ארוכות עם ברונו (תוך הקפדה על שני מטרים מכולם).
וגם התחלתי להסתכל על המשבר באופן רוחני, לראות את התיקון שהעולם צריך לעבור ועובר, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו.
בואו נודה על האמת: מאז המהפכה התעשייתית התחלנו להרוס את העולם. הבאנו לפתחו זיהום אוויר, תרבות של נהנתנות, טיסות מרובות לחו״ל, ארוחות פאר במסעדות יוקרה, לק ג׳ל, תספורות וצבע, בגדי מעצבים ועוד ועוד, והכל תוך תיעוד ברשתות החברתיות. כי מה שווה לעשות את כל זה אם אף אחד לא יקנא?
הקורונה, אותו נגיף עלום ומוזר, הביא לכולנו את הצורך להסתכל על המהות האמיתית שלנו מבלי לדעת אם מחר נחלה, אם נמשיך לעבוד ואפילו אם יהיה אוכל בסופרים.
זה הזמן להסתכל סביב ולעשות חשבון נפש: אני במקום הנכון לי? בזוגיות הנכונה? בעבודה המתאימה? בסביבה שטובה לי?
אם כן, זמנים טובים עוד יגיעו.
ואם לא, זה הזמן לשנות.
כשהאביב יבוא (והוא יבוא!), תהיה התחדשות אמיתית ויהיו תובנות לכולנו.
