כמו עוף החול חזרנו לחיים, ובשבילי לחזור לחיים פירושו, בין היתר: לחזור לשבת במסעדות.
אז חזרתי לסלט המשפחה בקפה פולה (בתמונה עם ברונו, הכלב שלי ועם זיו נחמה), לסלט עלים בברנרד ולסלט שוק בצלאל בגן של סיפור.
לשאלתכם? כן, אני אוהבת סלטים במסעדות ולא, אני לא בדיאטה. יש להם את היכולת לתבל את הסלט יותר טוב ממני ואני נהנית מכל ביס. לצד הסלט אני מזמינה נס קפה כמו בבית, ואני בכלל בשמיים. ואם אין, אסתפק בקפה אמריקנו עם חלב קר בצד.
כל אחד וההנאות הקטנות שלו בחיים.
כל כך התגעגעתי לשבת עם חברים וקולגות במסעדות השונות בעיר בתקופה האחרונה, ויחד עם הפחד מהגל הבא של הקורונה, עשיתי זאת ביתר שאת.
אז מה כל כך חסר לי בישיבה במסעדות שזה ה-דבר שהכי התגעגעתי אליו?
התשובה מורכבת ופשוטה כאחד.
השילוב בין לצאת מהבית, להתלבש ולהתאפר, להיות עם אנשים באווירה טובה ולאכול הוא הנאה עילאית מבחינתי. מצד אחד היא בסיסית ופשוטה, ומצד שני, היא אחד הסמלים לחיים הטובים.
אז מה זה, בעצם, החיים הטובים?
לכל אחד ואחת יש תשובה שונה. לאף אחד מאיתנו לא באמת פיצח את סוד החיים הטובים, אבל כמו שאמא שלי תמיד הייתה אומרת: ״אלוהים נמצא בפרטים הקטנים״.
הדברים הקטנים בחיינו: משפחה, חברים, אוכל, ובמקרה שלי ברונו, הם שגורמים לי לרגעים קטנים של חסד.
האיטלקים בסרט האלמותי "לה דולצ׳ה ויטה" הזהירו מהתמכרות לחיים הטובים והמפנקים שיש לעולם הזה להציע, ויש לו. הקורונה, שנמצאת פה מספר חודשים, כפתה עלינו סגפנות ובידוד ומסרבת לעזוב, לימדה אותנו דווקא להעריך את החיים הטובים שהיו לנו דקה לפני שנכנסה לחיינו.
אם נדע לקחת את ההנאות הקטנות בחיים למקומות חיוביים, אין אושר גדול מזה.
בנימה זו, אאחל לכולם בריאות איתנה וקיץ מלא בהנאות קטנות כגדולות.
עדי זהר, פעילה חברתית בראשון לציון ומנהלת פורום ראשון לציון -הירוקים
