כמו המקרנה של שנות ה-90, כך הקורונה היא ההיסטריה החדשה בעולם והיא הגיעה לראשון.
פתאום אנחנו מגלים שהמחלה שהייתה במזרח הרחוק-רחוק הגיעה עד הסופר מול הבית שלי, לבית הספר שממוקם מול ביתה של חברתי הטובה, למסעדה שכיכבה במסלול הביקורים של אחד החולים, ולקניון שבו אמא שלי אוהבת להסתובב. היא בכל מקום וקשה שלא להרגיש את החשש.
אפילו בישיבת המועצה האחרונה אנשים, שלא כהרגלם, נמנעו מלהתקרב אחד לשני (אבל על סלפי עם עו״ד הילה נדב, מ״מ הוועדה לקידום האישה, בכל זאת לא ויתרתי).
האם אנחנו לפני אסון נוסח המגיפה השחורה מימי הביניים החשוכים?! או שמדובר בפניקה חולפת כמו שאומרים הציניקנים?
הפחד מהקורונה אינו רק פחד מהמוות או ממחלה. הוא גם פחד מפני השינוי שמתחולל בעולם המודרני שבו אנחנו חיים.
היא ממוטטת את הכפר הגלובלי שהורגלנו בו, משפיעה על הניידות שלנו ועל הרצון להתקרב לאנשים אחרים.
במקום לקרב היא מרחיקה.
הגיע הזמן להודות שקיים כעס על כל חולה קורונה חדש. גילוי כל אחד מהם, והנתיב היומיומי שבו הוא עבר, ממחיש לנו עד כמה זה קרוב אלינו ולמציאות בה אנחנו חיים.
מוקדם עדיין לסכם, אבל ברור שמקרה הקורונה יילמד בעתיד כדוגמה לאופן שבו העולם משתנה תוך שניות. וזאת הזדמנות לשלוח רפואה שלמה לכל החולים ולקוות שנמצא חיסון למחלה הזו במהרה.
עדי זהר, פעילה חברתית בראשון לציון ומנהלת פורום ראשון לציון-הירוקים
