גדלתי על דמותו של טוראי אברהם קרויטורו, דוד של אימי, שעלה לארץ מרומניה אחרי מלחמת העולם השנייה לבדו ונהרג בגיל 23 במלחמת השחרור בקרב על קריית גת.
מדי שנה, מאז שאני זוכרת את עצמי, כל המשפחה המורחבת עולה לקברו, לקבר אחים בבית העלמין נחלת יצחק. אותו אברהם נראה לי כל כך מבוגר בתור ילדה, עד שהבנתי שיישאר צעיר לנצח.
השנה לא נעלה לקברו אך הוא תמיד נמצא בליבי, למרות שכל מה שראיתי ממנו זו רק תמונה אחת.
לצערנו, סיפורו של אברהם אינו היחיד. מדינתנו הקטנה עמוסה לעייפה בסיפורים קורעי לב של צעירים נצחיים עליהם גדלנו, יפי הבלורית והתואר.
רס״ן רועי קליין שזינק על רימון במלחמת לבנון השנייה, סא״ל יוני נתניהו שפיקד על מבצע אנטבה ולא חזר, ואפילו על טרומפלדור, שהכריז ״טוב למות בעד ארצנו״.
נזכור גם את בני עירנו, סרן גל לב רן, סמ״ר מתן גוטליב וסמ״ר טל יפרח, שאני מכירה את אימותיהם באופן אישי. הלב נקרע ואין נחמה.
יום הזיכרון בא כדי שנבין: לא קיבלנו את המדינה על מגש הכסף ושילמנו מחיר כבד כדי להיות פה.
וכבר אחרי שהיום העצוב הזה נגמר, אנו חוגגים את יום העצמאות. בלי ששמנו לב אנחנו כבר חוגגים 72 שנים למדינה שלנו. החגיגות אמנם לא יהיו כסדרן אבל בלב אנחנו הכי גאים ואוהבים אותה, את ישראל שלנו.
יש לנו המון סיבות לאהוב את המדינה ולא רק ממלכתיות וגדולות. בעיקר כי זה הבית שלנו ואין לנו בית אחר.
חג עצמאות שמח!
עדי זהר, פעילה חברתית בראשון לציון ומנהלת פורום ראשון לציון- הירוקים
