השבוע חגגתי לבתי הצעירה יום הולדת. הברכות והחיבוקים נשלחו דרך ווטסאפ ושיחות וידאו מכיוון שבתי, יברך אותה האל, נמצאת רחוקה ממני אלפי מיילים, צוברת חוויות ב"טיול הגדול", בזמן שאני, האם, מתרגלת כאן את "תסמונת הקן המתרוקן"
כמה ימים קודם לכן החזרתי את עצמי לעבר, לקצת יותר מ־20 שנים, למדינה הקרה ההיא שבה התגוררנו ובה גם ילדתי את ילדת יום ההולדת. שלפתי ממעמקי הארון אלבומי תמונות ישנים, מהזמן שהסלולר היה עוד בחיתוליו, והמילה רשתות נאמרה בהקשר של מוצרי הגנה נגד יתושים וזבובים.
אם אין אני ליאם אין אני לי
אם אין אני לי
(צילום: shutterstock)
עלעלתי בתמונות. פגשתי נופים ודמויות וגם לא מעט תמונות שתיעדו ימי הולדת שחגגנו שם: של בנותיי, של ג' ושלי. חגיגות שנערכו תמיד, מתוקף המציאות, בקטן ובהתאם לשגרת עבודתו של ג'. לפעמים חגגנו באותו היום, לפעמים שבוע או יותר לאחר התאריך המדויק.
"בא לך לבוא אליי, להעביר איתי שעה קלה של נוסטלגיה מהולה בקצת דיכי?", שאלתי את ורד חברתי באחד הערבים, בתקווה שיתאים לה המקום והזמן.
"בטח, אני כבר מזהה את הצליל הזה בקולך", השיבה. "קפה וארוחת ערב קלה?".
"תראי", קיבלתי את פניה עם אלבומים פזורים על שולחן האוכל, סמוך לכלים שנערכו לקראת הארוחה המשותפת. תוך כדי חיתוך ירקות והקפדה על הפסטה המנחמת, שלא תתבשל יתר על המידה, החלפנו מיני חוויות ומסקנות שקשורות לימי הולדת. "את יודעת", אמרתי, "אני לא בעד מסיבות גרנדיוזיות, אבל תמיד היה לי חשוב לחגוג עם המשפחה והחברים הקרובים. כשאת נמצאת במדינה רחוקה, כשהם אפילו לא יודעים במדויק מה את עושה שם, הרצון להיות קרובה אליהם גדול עוד יותר".
"איך בכל זאת חגגת שם?", שאלה ורד תוך כדי תיבול הסלט.
"מאז שאני זוכרת את עצמי יום ההולדת שלי היה מתחיל בשיחת טלפון מאמי, שנהגה להתקשר בשעה קבועה שבה, לדבריה, נולדתי. אגב, זה עוזר בהרכבת מפה אסטרולוגית", צחקתי. "כשגרנו בארץ הרוטינה הייתה קבועה ופשוטה: היא ואבי היו מגיעים גם לאחל מזל טוב או שהיינו נוסעים אליהם לסוף שבוע. אמי נהגה להכין את העוגה שאני אוהבת, ג' היה שולח פרחים, הבנות היו שוקדות על ברכות מצוירות, החברות היו מזמינות לאיזה דרינק", השתתקתי לרגע, מרגישה את החנק הקטן עולה לגרון.
"גם לשם אמי נהגה בכל שנה להתקשר באותה שעה, אבל הייתה רגשנית יותר. השיחה הייתה מתחילה בתזכורת הקבועה של השעה, נמשכת בצרור ברכות, אבל בתקופה שהייתי שם, רחוקה ממנה, היא הייתה מסיימת את פרק הברכות בקול ספוג בבכי של געגועים. בכל פעם כזאת הייתי מפסיקה אותה ונוזפת בה על רגשנות היתר.
"הייתי מסבירה לה שאלו החיים שבחרתי לעצמי וזאת דרך העולם: ילדים גדלים ועוזבים את הבית. אז היא הייתה שותקת לרגע ונהגה לומר את מה שהרבה אימהות אומרות: 'יום אחד, כשזה יגיע אליך – תביני'. לא פעם גם הייתה מוסיפה למשפט את מה שכינינו 'החלק הפולני': 'אני, אולי, לא אהיה פה לראות את זה, אבל תזכרי שאמרתי'. כמו בעוד דברים, גם בזה היא צדקה".
"לא הבנתי למה היית נוזפת בה", התפלאה ורד.
"כי יש דברים שמבינים רק כשהם מגיעים אלייך. אז לא הבנתי את משמעות המרחק של אימא מבת בימים כאלה. היום אני מרגישה את זה בכל נימיי".
תוך כדי הארוחה סיפרתי לוורד גם על המתנות שהיה אפשר לקבל שם. "ספרים או דיסקים. זהו. כשהיו מגיעות חבילות מישראל הן עברו בידוק ביטחוני, וחיכינו בהתרגשות לרגע שבו הן יגיעו אלינו. תראי", הצבעתי על הספרייה, "עד היום אני מתרגשת מהברכות שצמודות לספרים שקיבלתי אז".
נזכרתי גם באחד מימי ההולדת המיוחדים שחגגתי שם וסיפרתי לה עליו. "ג' הפתיע והגיע הביתה ערב לפני זה. תכננו ארוחת בוקר משותפת וערב עם הבנות, אלא שבבוקר יום ההולדת עצמו הוא הודיע שקראו לו לעבודה בדחיפות ויצא. התרגזתי, למרות שזה לא הפתיע", חייכתי. "בשעה הקבועה שוחחתי עם אמי, שוב גערתי בה על הרגשנות, ואז ג' חזר במפתיע וביקש שארד לאוטו לעזור לו להרים משהו כבד.
"כשהגעתי כבר ישבו בו זוג מחברינו הטובים. זאת לא הייתה מסיבה גדולה של עשרות מוזמנים אלא יום הולדת אינטימי שהיו שותפים לו שני גברים, "עובדים של", ושתי "נשים של". העברנו לילה ויום באחד המלונות המפוארים במדינה סמוכה, ואף אחד מהסובבים לא ידע כמובן במה הגברים עוסקים. הילדים נשארו בבית עם בייביסיטר שג' ארגן מבעוד מועד, לאחר קבלת אישור ביטחוני, ואפילו הצליח להכין מתחת לאפי מזוודה קטנה עם בגדים בשבילי. זה היה יום הולדת קסום וחד־פעמי".
"למה חד־פעמי?", ביקשה ורד שאחדד.
"זוג החברים הזה התגרש
כמה שנים לאחר מכן, ואחריהם גם אנחנו, אבל את יודעת", הרהרתי בקול, "אחת המתנות שקיבלתי בשנים האלה, ואני משתמשת בה גם היום, זה להבין שאפשר לחגוג יום הולדת לעצמנו בעצמנו, וזה בסדר. באחד מימי ההולדת שקבענו לחגוג כשבועיים לאחר התאריך (כי ג' כמו תמיד לא היה יכול להגיע במועד האמיתי) הלכתי לבדי לבית קפה קטן וציורי. הזמנתי עוגה מושחתת, חשבתי במה אני רוצה לברך את עצמי וקניתי לי מתנה. לא היה אז סלפי, אז לא יכולתי לתעד את הרגע הזה, אבל יודעת מה? זה היה אחלה יום הולדת. זהו", הודעתי וניגשתי להכין את הקפה. "הסתיים פרק העבר. כשתלכי אתקשר שוב לבתי, ואם היא תכעס, אגיד לה את מה שאנחנו, האימהות, אומרות וצודקות: "כשתגדלי – תביני".
"אימא שלי הייתה מסיימת את פרק הברכות בקול ספוג בבכי של געגועים, ואני הייתי נוזפת בה על רגשנות היתר. הייתי מסבירה לה שאלה החיים שבחרתי לעצמי וזאת דרך העולם, והיא השיבה: 'יום אחד, כשזה יגיע אליך – תביני'".