לפני שש שנים, כשהגיע לארץ, היתה המדינה נתונה במבצע צוק איתן. לפני שנתיים, כששיחק בבאר שבע, חווה מתקפות של רקטות, ועכשיו הוא עדיין כאן ועובר את משבר הקורונה בארץ. המקשר מילוש בויישיץ, שחתם בקיץ האחרון בהפועל ראשון לציון, אומר שהחיים הכינו אותו גם להתמודדויות קשות וכי הוא מעולם לא הצטער על כך שהגיע לארץ כדי לעשות יותר עונות מאשר בכל מקום אחר בקריירה שלו כמקצוען.
2 צפייה בגלריה
בויישיץ במדים האדומים
בויישיץ במדים האדומים
בויישיץ במדים האדומים
(צילום: אבי מועלם)

זכרונות מהמלחמה

"פתיחת העונה הטובה מאפשרת לנו להיות אופטימיים לגבי ההמשך", אומר המקשר הסרבי, יליד בלגרד. "השבוע עבדנו קשה כדי להתכונן למשחק הגדול נגד רמת השרון (התקיים שלשום ביום רביעי, אחרי מועד סגירת הגיליון) מתוך רצון גדול לשמור על המומנטום של פתיחת העונה. פתיחה טובה תרים אותנו מבחינה מנטאלית, ותהווה מסר להמשך".
בויישיץ השתייך לנבחרות הצעירות בסרביה, אבל מעולם לא זומן לנבחרת הבוגרת של ארצו, ובסביבות גיל 20 יצא לראשונה לשחק בקבוצה מחוץ למולדתו. "קיבלתי הצעה מהונגריה, ובתחילה אמא שלי ממש התנגדה שאצא לשם. רצתה שאסיים את הלימודים האקדמיים שלי קודם, ושהכדוריד יהיה משהו נחמד בצד. אבל להיות מקצוען היה החלום שלי מאז שהייתי ילד, וכשהיא הבינה שזה באמת מה שאני רוצה לעשות - היא פרגנה. אני בא ממשפחה לא גדולה. יש לי אח אחד, שהיה יותר מוכשר ממני בכדוריד בילדות, אבל אני התמדתי יותר. לא היה עלי לחץ להיות ספורטאי. בדיעבד אולי לא הגעתי לרמות הגבוהות ביותר בעולם הכדוריד, אבל אני לא מתחרט על כלום ושמח בכל מה שעשיתי".
זוכר את התקופה של המלחמה בסרביה?
"חייתי אז כילד בן תשע בצל המלחמה בבלגרד. והאמת היא שלא חוויתי טראומה. המלחמה לא היתה קשה מבחינתי. אפילו נשארו לי זכרונות טובים מאז, כי האנשים התאחדו, יצאנו לרחובות וכשהיו אזעקות ירדנו למקלטים. כך שבצוק איתן לא נבהלתי. ידעתי שיש כאן את כיפת ברזל - מה שאין בסרביה - ומקלטים מסודרים, ולא דאגתי. אבל בגדול אלה היו זמנים קשים. אנשים נהרגו, וזה לא היה מוצדק להפציץ אותנו. כיום, לטעמי, בסרביה לא מזכירים או מדברים מספיק על המלחמה ההיא. דווקא כאן בישראל משמרים את ההיסטוריה, ולא משנה אם מדובר בדתיים או בחילונים. צריך לכבד את ההיסטוריה של העם שלך. אני מכבד אותה, מבחינה קולקטיבית כעם בסרביה אנחנו צריכים לעלות מדרגה. במיוחד לטובת הדורות הבאים".
סרביה, שמבחינת סדר הגודל של האוכלוסייה דומה מאוד לישראל, נחשבת למעצמת ספורט.
"זה חלק ממנטאליות עתיקה. גם יוגוסלביה, לפני שנחלקה למדינות שונות, היתה כזאת. יש לנו ענפי כדורעף וכדורמים מדהימים עם שחקנים נפלאים. בכדורגל קרואטיה נמצאת מדרגה מעלינו, אבל בכדורסל אנחנו מייצרים שחקנים גדולים כל הזמן. המצב הכלכלי בסרביה לא תמיד היה טוב, והספורט היה מפלט ומוצא מהקשיים האלה עבור ילדים כשהם התחילו להתאמן. בבתיה"ס כולם לומדים - על בסיס שגרתי - יסודות משחק בכל הענפים, ולא משנה אם אתה נחשב לכישרון או לא. אגב, כשסרביה היתה עדיין ממלכה, ב־1930, היא הגיעה למקום השלישי במונדיאל הראשון אי פעם, ששוחק באורוגוואי. כך שהמסורת של הספורט מאוד ותיקה ומושרשת אצלנו".
על אלכס ניקוליץ' הכוכב הסרבי לשעבר של מכבי ראשון בכדורסל, בויישיץ לא שמע ("אם הוא היה כאן לפני 25 שנה, אז בקושי נגמלתי מחיתולים בתקופה הזאת"...), וברור לו שבסיום הקריירה הוא יחזור למולדתו. "אני אוהב את המדינה שלי ורוצה לחיות שם. ב־20 ביוני - אם הקורונה תאפשר - אני אמור להתחתן עם הארוסה שלי בשבע השנים האחרונות, ליליאנה".
זה יכול להיות סמוך לזכייה ראשונה שלך בתואר בישראל...
"אני ממש מקווה שכך יהיה. זה יהיה מושלם".
אחרי הגיחה להונגריה חזר בויישיץ לעוד עונה בסרביה, ויצא לשתי עונות לקפריסין לפני שנחת בא.כ נס ציונה בקיץ של 2014. "פנו אלי מא.כ, אחרי שהצגתי יכולת טובה במסגרות האירופה שבה שיחקה הקבוצה שלי מקפריסין. הכדוריד בישראל היה מפותח יותר מאשר בקפריסין, וההצעה נשמעה לי טובה. היו לי באותו הזמן מחשבות על הליגה השנייה בצרפת, אבל החלטתי לבוא לכאן ולשמחתי בנס ציונה ממש אימצו אותי. גיליתי הרבה שחקנים בלקניים בישראל, וזה עזר לי להתאקלם".
העברת ארבע עונות אצל הטייגרים.
"היה לי טוב שם. העונה השנייה היתה מדהימה - הגענו לחצי גמר גביע ולחצי גמר הפלייאוף עם המאמן אסף לוי. אבל לאחר מכן הקבוצה נחלשה".
מה הצד החזק שלך במשחק?
"אני לא חושב על עצמי הרבה. אולי אני מתבטא הכי טוב במשחק של 'אחד על אחד'. עם השנים אני צובר ניסיון ומשלב יותר אספקטים של המשחק. אולי איבדתי אלמנטים מסוימים ואולי הוספתי כמה עם השנים. קשה לי להגיד. לשמחתי בגיל 32 אני במצב גופני טוב. עידן מימון רוצה שנרוץ הרבה למעברים, ואני מרגיש כמו בן 27. יכול לשחק בקצב גבוה. אני תמיד אומר לחברים שלי שאני טיפוס שמשתבח עם הזמן והגיל, כמו יין".
2 צפייה בגלריה
בויישיץ במדי א.כ
בויישיץ במדי א.כ
בויישיץ במדי א.כ
(צילום: אבי מועלם)
אתה אחד ה'שוטרים' היציבים בארץ בשנים האחרונות.
"אני שוטר ימני אבל לא גבוה ממש, רק 1.87 מ', ולכן לא 'שוטר' אירופי קלאסי. הגולים שאני הכי אוהב לתת הם דווקא במעברים. הקורונה, אגב, הפריעה לי מאוד בקיץ, וירדתי בכושר. הייתי הרבה בחווה החקלאית שלי בסרביה, ולא התאמנתי הרבה. אבל חזרתי לארץ ונכנסנו לכושר טוב".

טלפון ממימון

שיחקת גם במ.כ באר שבע במשך שתי עונות.
"שיחקתי וגם גרתי שם. אחרי שנה לא טובה בא.כ, שבה ירדתי בכושר, היו כבר מי שלא האמינו בי. המעבר לדרום היה צעד ענק מבחינתי, כדי להוכיח שאני יכול לשחק בכל מקום. בהתחלה זה הלך קשה, אבל היו לנו שנתיים מדהימות - אף אחד לא ציפה שנצליח ככה. החיים שם לא היו שונים בהרבה מאשר בנס ציונה, אבל במרכז נוח יותר כי אתה קרוב לת"א ולחוף הים. הבאר שבעים מספרים בדיחה ושואלים אותך אם אתה יודע מה המקום הכי טוב בבאר שבע? ואז אומרים לך: 'הרכבת לת"א'. יש יותר סרבים במרכז, אבל היה נחמד שם. חם בבאר שבע, אבל אחרי שמונה בערב נהיה נחמד מאוד, ודווקא אהבתי את מזג האוויר הזה בערבים. הבילוי בים היה חסר לי שם. אם אני הולך לים במונטנגרו אז המים קרים גם בסוף יולי. פה בקיץ המים בים תמיד חמים, כמו שהיה בקפריסין. עיקר הבילוי שלנו, הקומונה הסרבית, הוא ללכת לים ולשתות קפה יחד".
אפרופו הקומונה הסרבית, נובאק בוסקוביץ', ששיחק בהפועל, התאבד. זאת היתה טרגדיה גדולה.
"הכרתי אותו טוב, אולי לא כחבר הכי טוב שלי אבל נפגשנו לא מעט, בילינו יחד והיינו בקשר. לא יודע מה להגיד עליו. לא היה שום רמז לכך שזה מה שיקרה. אם היית שואל אלף איש שהכירו אותו - אף אחד לא היה אומר שזה יכול לקרות. כולנו, החברים הסרבים, הופתענו. זה היה שוק, טרגדיה גדולה. נובאק היה בחור חיובי, מדהים, כולם אהבו אותו".
הופתעת כשהפועל ראשון פנתה אליך?
"שמעתי מכמה שחקנים שהם צפויים לדבר איתי, ובסוף עידן באמת התקשר ושאל אם אני רוצה לבוא. אמרתי 'כן, בטח', ושאם נסתדר עם התנאים - אגיע. בכל זאת אני פה בארץ כבר שש שנים. מכיר את כולם, וכולם מכירים אותי. אני חבר של כולם. מכבד את האנשים פה וכולם מכבדים אותי. אבל שש שנים שאני כבר פה ולא התמודדתי על האליפות - וממש לא הייתי רוצה לסיים פה את הקריירה מבלי להתמודד על התואר. במדי הפועל זאת אפשרות מעשית".
הפועל לא זכו באליפות בשנתיים האחרונות, אבל בינתיים העונה היא נראית טוב.
"אנחנו צריכים לשמור את הקצב הנוכחי ולהמשיך להשתפר. ויש עדיין הרבה מרחב לשיפור בהגנה ובהתקפה. נכון שיש הרבה עומס ולחץ העונה, אבל בהפועל גדלים לתוך לחץ. אני רואה את הצעירים שלנו, שאני מחבב מאוד, ויכול להגיד שהם מוכשרים מאוד, וגם אנשים טובים כמו כולם במועדון - וזה הכי חשוב. זאת לא קלישאה. ובכלל, יש אצלנו אווירה טובה. מבחוץ, בעונה שעברה, נראה היה שקצת היה חסר מזה להפועל. עכשיו יש פה יש שני זרים נוספים שמשתלבים טוב. שלושתנו מהווים חלק מהקבוצה מבחינה מקצועית וחברתית, וכשיש לך את זה - אפשר לכוון לדאבל".
"מה הצד החזק שלי במשחק? אני לא חושב על עצמי הרבה, אבל אפשר להגיד שזה ה'אחד על אחד'. עם השנים אני צובר ניסיון ומשלב יותר אספקטים של המשחק. עידן רוצה שנרוץ הרבה למעברים, והגוף במצב טוב כדי להסתדר עם זה. אני מרגיש כמו בן 27..."
איך אתה מסתדר עם משחק ללא קהל?
"תמיד היה מעניין לשחק נגד הפועל, באשלים ובאולם החדש בנחלת, כי יש לה אוהדים ומסורת. והקהל חסר מאוד כעת. כשהכל יחזור לשליטה והאנשים יחזרו לאולם לעודד אותנו - זה יוסיף לנו כוח. העונה הזאת תקום ותיפול על כח סבל ועל עומק בספסל. נכון לעכשיו קצב הפעילות עם שלושה משחקים בשבוע אפילו יותר אינטנסיבי מה-NBA. יש לנו עומק די טוב בספסל כשכל שחקן בסגל יכול לעלות ולתרום. זה אספקט שאנחנו צריכים לנצל לטובתנו, ולעשות את מה שאנחנו מצופים לעשות".
יש לך מחשבות על הימים שאחרי הכדוריד? אולי אימון. בא.כ עזרת לואליקו מילוסביץ לאמן.
"בעבר אימנתי צעירים ונהניתי, אבל כיום אין לי שאיפה כזאת. לואליקו, שהיה מכונת כדוריד, עזרתי כחבר בגלל סיטואציה שנוצרה בקבוצה, אבל לא באופן רשמי. יש לי תואר בכלכלה, שיווק ומסחר, ונראה שאלך בכיוון הזה. בחווה שלי בסרביה אני מגדל אגוזי לוז, וגם משתתף בפרויקט חלוצי לגידול בטטות. חקלאות מעניינת אותי מאוד. בינתיים ישראל היא הבית שלי, וגם ליליאנה מעריצה את ישראל. כשהיא פה אנחנו עוברים יחד זמנים מדהימים. ובנוסף, רכשתי המון חברים ישראלים לכל החיים".