בעונה שעברה אקיל מיטשל הגיע לגלבוע־גליל לתקופה קצרה, וכנראה עשה מספיק כדי לשכנע את גיא גודס שהוא טוב דיו כדי להיות חלק מהתוכניות של מכבי ראשון לציון כדורסל לעונה הנוכחית. ואכן הפאוור פורוורד האמריקני ממוצא פנמי השתלב במהרה בקבוצה, הפגין נוכחות בקו הקדמי של הכתומים במשחקי הליגה בבלקנית ובגביע ווינר - ונראה כמו מי שיוכל להביא די ניסיון ויכולת למערך החדש של הקבוצה.
התחיל כקלע
השבוע מיטשל סיפר: "יש לי עדיין משפחה בפנמה, ואני מבקר שם כל שנה. אני גם מייצג את הנבחרת הלאומית של פנמה בכדורסל. אוהב מאוד את המקום הזה. אולי אפשר לזהות אצלי את המזג הרגוע שלי, כמו אצל מרבית הפנמים. מאוד נדיר שאני מאבד את קור הרוח".
ומה זה אקיל? יש משמעות לשם שלך?
"ההורים שלי אמרו לי ש'אקיל' זה 'החכם'. אני מקווה שעם הזמן והגיל אני באמת נהיה כזה...".
מיטשל, רווק בן 28, משחק כדורסל מאז שהיה בן חמש. "אנחנו משפחה של אנשים גבוהים. לאבא שלי היתה קריירה מקצועית קצרה בכדורסל. גם הדודים שלי שיחקו. והאמת היא שיש לי אח צעיר, מוכשר מאוד, שמשחק בקולג' ברומניה. הוא נבחר ל'רוקי' השנה שם. אני מקווה שגם הוא יוכל להגיע לכאן ולמצוא קבוצה. אולי אפילו להתחיל בקבוצת ליגה שנייה ולהתקדם משם. קבוצה שתיקח אותו תעשה עסקה טובה. בכלל, אנחנו משפחה מאוד מחוברת. ההורים שלי תמיד באו למשחקים שלי לאורך כל הקריירה, או לפחות צפו בטלוויזיה כשלא היו יכולים להגיע. מעורבים מאוד".
מיטשל (2.06 מ') מעיד על עצמו כשחקן בעל יכולות מגוונות, שיודע להתאים את תכונות המשחק שלו ולנצל יתרונות בהתאם ליריב. "בתיכון הייתי בכלל 'שוטינג גארד' ו'סמול פורוורד'. אבל קרה שגבהתי מהר מאוד, ובקולג' כבר שיחקתי בקו הקדמי בעמדה מספר 4".
וזה מה שאפשר יהיה לצפות ממך העונה בראשון?
"באופן כללי כן. אבל אם צריך אשחק גם כ'סנטר' עם הגב לסל כל עוד שאהיה אפקטיבי, למרות שאני לא שחקן 5 אמיתי. דריל מונרו ואני משלימים זה את זה בצורה טובה. אם אני גבוה ממישהו, אין בעיה שאשחק 5. אם אני זריז ממישהו כמו במקרים רבים – יכול להיות שאגיע עם הפנים לסל. זה הכל עניין של ניצול יתרונות".
הדימוי שלך הוא של שחקן בעל אוריינטציה הגנתית יותר מאשר התקפית.
"גם אני חושב על עצמי כעל שחקן הגנה טוב, וגאה בכך. אבל ככל שאני מתבגר, ונהיה חכם יותר, משחק ההתקפה שלי משתפר".
את לימודי התיכון שלו עשה אקיל מיטשל ב"שרלוט כריסטיאן", אותו תיכון בצפון קרולינה שבו למד סטף קרי. "סטף ואחיו סת' הם שני הקלעים הגדולים ביותר של הדור הזה, והם הגיעו מדי פעם לתיכון. ורק לידיעה, בשרלוט, העיר שבה נולדתי, גדלים הרבה מאוד שחקני כדורסל טובים. היתה לי תקופה מעניינת וטובה בתיכון, למרות שהתפתחתי לאט. באיזשהו שלב חשבתי שאני אחד השחקנים הכי טובים בעיר לגילי".
סוחר נדל"ן
בתקופת התיכון מיטשל טיפח חלום להגיע לקולג'ים של מרילנד או של ג'ורג' וושינגטון, בעיקר בשל העובדה שיש לו קרובי משפחה רבים בוושינגטון. אבל למרות שניסה - לא קיבל מילגה. בסופו של דבר הוא הגיע לקולג' של וירג'יניה. "זה נחשב למוסד מצוין. מוערך ואיכותי מאוד מבחינה אקדמית. וזאת היתה בשבילי גם הזדמנות לשחק כדורסל ברמות הגבוהות. בדיעבד זאת היתה בחירה מושלמת מבחינתי. האמת היא שכשהגעתי לשם הקבוצה לא היתה טובה במיוחד, אבל בתוך שנתיים הצלחנו להפוך את התמונה".
מה למדת?
"עשיתי תואר בשני מקצועות: סוציולוגיה ומנהל עסקים. כבר עכשיו יש לי עסק קטן של נדל"ן, שאני מנהל בסגנון 2020, דרך הזום... בעיקר קונה ומוכר בתים באיזור שרלוט. העובדה שאני שחקן מוכר די עוזרת לי בעסק".
לא נבחרת בדראפט ל־NBA. זה אכזב אותך?
"לא, זה לא הטריד אותי. ה־NBA אף פעם לא היה החלום שלי. והאמת היא שרק כמה ימים לפני הדראפט הבנתי בכלל שזה אפשרי שאבחר, ואז קצת התרגשתי. תמיד רציתי להיות השחקן הכי טוב שאני יכול להיות, בלי שום הגדרות".
גם היום אין לך שאיפה כזאת?
"אם זה יבוא - זה יבוא. אבל אני לא חושב על זה. שיחקתי עם הניו ג'רזי נטס ועם היוסטון רוקטס בליגות הקיץ. עם יוסטון כבר היה דיבור על חוזה, אבל זה לא קרה. מאז אני ממשיך להתמקד בלהיות טוב יותר בכל יום מחדש. השחקן הכי טוב שאוכל להיות".
התחנה הראשונה שלך מחוץ לארה"ב היתה ניו זילנד. הקל עליך שזאת ארץ דוברת אנגלית?
"זה לא היה שיקול מבחינתי. יש שם ליגה טובה וקצרה. כשהיא הסתיימה חזרתי הביתה, ואז היה הניסיון להגיע ל־NBA – מה שכאמור לא קרה בסוף".
בניו זילנד היתה לך פציעה מפחידה, כשגלגל העין השמאלית יצא ממקומו בזמן משחק.
"חששתי שאאבד את הראייה, ושאגמור את הקריירה. אתה מקבל מכה חזקה תוך כדי משחק, שוכב על הרצפה במצב כזה מוזר, והמחשבות מגיעות. הזמן ממש זוחל ברגעים האלה. אבל בדיעבד הייתי מבורך מאוד - וזה הסתדר. לא נגרם נזק. קשה להסביר את מה שקרה שם, וגם את ההחלמה. הרופאים לא האמינו למה שהם ראו כשהגעתי לבית החולים באותו היום. לגמרי הייתי מבורך".
מבורך? נשמע שאתה מאמין בכוח עליון.
"ודאי. ולא רק בגלל האירוע הזה. אני אולי לא אדם דתי, אבל בילדותי הלכנו כמשפחה לכנסייה, שלחו אותי לתיכון נוצרי, ויש לי הרבה חברים שגדלתי איתם שהם נוצרים אדוקים. ככל שאני גדל וצובר ניסיון, אני לומד להכיר את כולם ולכבד את כולם. את כל הרעיונות והדתות. יש כל כך הרבה אנשים בכל העולם, עם כל כך הרבה אמונות. מבחינתי העניין הוא בני אדם. להיות אדם ולכבד בני אדם. בתיכון למדתי על המקומות הקדושים שיש בישראל, וכשהגעתי לכאן בעונה שעברה לא הספקתי להגיע לשום מקום, למרות שהייתי קרוב לכינרת ולנצרת. אני מקווה שהעונה אוכל להיות בירושלים ובים המלח".
עם חוסר הנימוס הישראלי אתה כבר חי בשלום?
"חייתי שלוש שנים כמעט בניו יורק, אז אין לי בעיה אם מישהו דוחף קצת ולא אומר סליחה, או עוקף בתור... מה שכן, ישראל מזכירה לי קצת את פנמה מבחינת תרבות הנהיגה. אני חושב על עצמי כנהג טוב, שמנסה לנסוע על פי הכללים, אבל כדי לנהוג בשעה ארבע אחה"צ בכביש האיילון - אתה צריך להתנהג כאילו אתה ממש נמצא בקרב... באופן כללי אני אחד שאוהב לצלול לתוך התרבות המקומית. בעונה שעברה כשהגעתי לגלבוע הייתי הרבה יותר מוטרד מענייני הקורונה מאשר מכל הסיפורים על המצב הביטחוני והפוליטי בישראל. ראיתי שהקורונה מנוהלת יפה מאוד כאן, ולכן הרגשתי מאוד נוח כשהגעתי לראשל"צ בקיץ".
שיחקת גם בצרפת ובאיטליה. שם כבר היה לך קל יותר?
"כמעט אף פעם לא קל כשאתה רחוק מהבית, מהמשפחה ומהחברים שלך. אבל הסתדרתי מצוין. בצרפת למדתי צרפתית, ונשארו לי חברים באיטליה ובצרפת. אנשים מדהימים. לפעמים זה קצת בודד להיות בארץ זרה, אבל אני מסתגל די בקלות".
אז איך מישהו שלפעמים מרגיש קצת בודד מעביר את הזמן?
"אני טיפוס שאוהב סרטים קלאסיים. יכול לדבר איתך עליהם כל היום. אוהב גם מאוד לקרוא. קורא הכל: סיפורת, היסטוריה, ביוגרפיות. לא טיפוס שיוצא הרבה לבילויים, אבל מאוד אוהב את הים ושמח שראשון היא עיר שנמצאת על החוף. כשיש לי זמן, אני נוסע לחוף ונכנס למים - עושה לי טוב להירגע ככה".
ואיך בקבוצה?
"מצוין. עוד לפני שהגעתי שמעתי מחבר על מונרו. גם על אייזאה טיילור שמעתי. אני פה כבר חודשיים ונהיינו חברים טובים. לא לוקח לי הרבה זמן להתחבר. מי שמסתכל על המשחק מקרוב רואה שאני תמיד צוחק עם החברים, ואוהב להתבדח תוך כדי משחק".
וטראש טוק?
"כן, בטח. תמיד...".
תמך בביידן
בעונה שעברה מכבי ראשון לא היתה רחוקה מלקחת אליפות. השנה פועלים שם על תקציב נמוך יותר.
"אז מה? נתמודד שוב על האליפות. בקבוצות הכי טובות שהייתי בהן היתה אותה רוח שיש במכבי ראשון של העונה: לרגע לא מוותרים על כלום. יש בי הרבה כבוד למאמן גיא גודס, וכל יום יותר. כשאני רואה לוחם אני מזהה אותו, וגיא הוא פייטר. אז עזוב כישרון, תקציב. מבחינתי הכל יורד בסוף לשאלה העיקרית והיא האם יש לסגל רוח לחימה ומחויבות. כמה האנשים מזיעים כדי להישאר בחיים בכל סיטואציה. וזה קיים כאן במאה אחוז. לכן לעולם לא אציב תקרה של הישגים מעל קבוצה כזאת".
השבוע, בגביע ווינר, דווקא לא הצלחתם לתת מאבק למכבי תל אביב בשום שלב של המשחק.
"היה לנו לילה קשוח, כי ההגנה והקליעה לא עבדו. ואני לא רוצה לתרץ, אבל עדיין חסר לנו זר. אחרי ערב כזה אתה מבין טוב יותר איפה אתה צריך להשתפר. החצי הראשון של המשחק היה נורא אבל בשני חזרנו עם מלחמה והגנה טובה. ככל שהעונה תתקדם - נשתפר. אני יודע את זה".
השבוע היו בחירות בארה"ב. יכול לספר למי הצבעת?
"לביידן. זה לא סוד כזה גדול. תרמתי את חלקי בהצבעה, ומה שיקרה מכאן והלאה לא משנה את דעותיי ואת חיי. לטעמי דונלד טראמפ לא ניהל טוב את משבר הקורונה, והגזענות בארה"ב הרימה ראש בקדנציה שלו. אלה זמנים מפחידים בארה"ב, אבל אני יודע שהכל יהיה בסדר בסוף".
היו לך חוויות אישיות שקשורות לגזענות או לאלימות ממסדית?
"לא. באופן אישי לא קיבלתי אגרוף לפנים או נעצרתי, אבל יש לי חברים ובני משפחה שנעצרו על כלום. לא יכול להיות שכל כך הרבה אנשים ירגישו שיש בעיה עם גזענות, ושאין להם סיכוי מול המערכת, מבלי שזה יהיה אמיתי. אני יכול לתת לך מאות סיפורים על כאלה שזה קרה להם. בנוסף, טיילתי בעולם וראיתי דברים דומים בניו זילנד ובצרפת. ולכם כאן יש את הזיכרון הנורא ממלחמת העולם השנייה. כולם צריכים לשבת קצת עם עצמם, להאט את הקצב ולזכור שאנחנו יכולים וצריכים להיות טובים יותר".
"הגעה ל־NBA אף פעם לא היתה החלום שלי. והאמת היא שרק כמה ימים לפני הדראפט הבנתי בכלל שאפשרי שאולי אבחר - ואז קצת התרגשתי. תמיד רציתי להיות השחקן הכי טוב שאני יכול להיות, בלי שום הגדרות"
מיטשל. עם השנים משתפר במשחק ההתקפה | צילום: עודד קרני, מינהלת ליגת העל בכדורסל
