"המאמן שלי, יחיעם שרעבי, חוזר ואומר לי תעשי עוד דברים, תשחררי, את אחרי 'הפיק של העולם'. ובאמת, ספורטאיות אחרות יושבות עכשיו רגל על רגל, נהנות מהתהילה, ולי עדיין חשוב להתחרות עוד ועוד". ואכן, אבישג סמברג, המדליסטית האולימפית, שרק בחודש יולי האחרון הדהימה מדינה שלמה כשקטפה את מדליית הארד האולימפית בטקוואנדו (עד 48 ק"ג), מסרבת להוריד את הרגל מדוושת הגז.
ב־17 באוקטובר השנה, חודשיים לאחר הזכייה ההיסטורית באולימפיאדת טוקיו, חזרה סמברג עם מדליית זהב גם מגביע העולם בפודגוריצה, מונטנגרו (עד 53 ק"ג), אחרי שניצחה 7:15 את לוחמת הטקוואנדו הספרדייה, אלמה מריה־פרס. אחרי חודש, ב־17 בנובמבר, היא כבר ספרה מדליית זהב שנייה (עד 53 ק"ג), בגביע העולם בסרייבו, בוסניה, לאחר ניצחון טכני בגמר על הטורקייה שפרשה מהטורניר. בחצי הגמר היא ניצחה 11:24 את פאביולה מאצ'ורה המקסיקנית.
כן, למרות שכבר מזמן הפכה לכוכבת רשת, עם לא פחות מ־250 אלף עוקבים באינסטגרם, וכבשה את הלב הישראלי עם הקסם האישי הלא נגמר שלה, סמברג מסרבת למתן את משטר האימונים שלה וליהנות ממנעמי ההצלחה. ולמרות שהיא רחוקה שלוש שנים מפריז 2024, כל אימון, כל טורניר וכל מדליה, הם עוד שלב בדרך לחלום האולימפי הבא.
"בזכות השקט"
"אני באמת מסיימת את השנה הזאת עם תחושת הצלחה אדירה", אומרת השבוע סמברג (20), רגע לפני עוד אימון במכון הטקוואנדו ברחוב קרן היסוד ברמלה, "ואני מודה לכל מי שהיה חלק מהדרך הזו. השנה אמנם היא התחילה באופן קשוח, אבל מאז דברים הלכו והשתפרו, והגיעו למקום חלומי".
כשסמברג אומרת "קשוח", היא מתכוונת למחלת הקורונה שתפסה אותה מיד לאחר אליפות אירופה, בדצמבר 2020. "איך שחזרתי לארץ מהאליפות הבנתי שאני חולה, ורק היום אני יכולה לספר כמה סבלתי במשך חודשים. התקשיתי לנשום ולחזור לאימונים. גם היתה לי פציעה ברגל, ואני נמצאת שלושה חודשים לפני תחרות קריטריון בטוקיו, שתקבע אם אני באולימפיאדה או לא".
למשחקים האחרונים בבוסניה ובמונטנגרו, כבר הגעת ככוכבת אולימפית. זה שונה מאשר לבוא כאנדרדוג?
"אצלי זה באמת אחרת, האופן שבו מסתכלים עליי לא משחק תפקיד. השתדלתי לא לייחס חשיבות למעמד שלי, שמצפים ממני לזכות. כשאני בקרב אני מתנתקת. ככה אני, באה לעשות את העבודה וליהנות ממנה. היום, בדיעבד, אני יכולה לומר שהבאתי את שתי המדליות האלה בזכות השקט שבאתי איתו. יכול להיות שזה משהו שמעסיק את היריבות שלי לטורניר. אני לא יכולה לחשוב כל הזמן על מה שמצפים ממני".
התחלת בעצם לפלס את דרכך לפריז.
"אני במרדף להיות חלק מהשישייה הראשונה, וכרגע אני מקום 14 בדירוג האולימפי ומחכה להתקדם עוד קצת כדי להשיג את הקריטריון. עכשיו היו תחרויות מאוד משמעותיות כי הן הקפיצו אותי בדירוג".
היה לך קצת זמן לעכל את מה שחווית בחודשים האחרונים? זאת מהפכה גדולה בחיים של ספורטאית תחרותית.
"קשה לי לומר שכן, אני גם לא חושבת שבאמת עצרתי לחשוב על זה. בגלל שאולימפיאדת פריז היא בעוד שלוש שנים ולא בעוד ארבע, וזה משאיר לי פחות זמן להתכונן אליה, פשוט זרקתי את כל החוויה הזאת הצידה והתקדמתי".
איך את בכל זאת חווה את ההצלחה שלך ביום־יום?
"אני בכל פעם מופתעת כשמזהים אותי ברחוב. אני בשוק עדיין שזה עניין עוד אנשים חוץ ממני, כי עד עכשיו טקוואנדו היה מתחת לרדאר. כשזכיתי לפני האולימפידה באליפות אירופה אף אחד לא ראה, לא שמע ולא ידע".
ועכשיו?
"חזרתי למציאות שבה כולם ראו את הקרב, ואלו תמיד אותן תגובות מפרגנות מאנשים, שאמרו לי 'אין לי מושג מה החוקים אבל התרגשתי', ואתה יודע מה, דווקא בגלל זה, זה הכי ריגש אותי".
כשאת מסתכלת אחורה, על התפקוד שלך מול התקשורת, היית אולי עושה דברים אחרים?
"היום אני בעיקר אומרת לעצמי 'לא כולם צריכים לדעת מה בדיוק את חושבת'".
את מתכוונת לרגע שאמרת במהלך הראיון "יש לי להקיא עכשיו"?
(צוחקת): "אני לא יודע למה, אבל לא חשבתי שזה ישודר. הייתי עדיין תחת השפעת האדרנלין של הקרב, ואני פשוט דיברתי שטויות וכל העולם ראה את זה".
איך את חושבת שתתמודדי היום עם מקרה כזה?
"אני חושבת שזה לא יהיה שונה, הכנות היא חלק בלתי נפרד ממני. אני לא יכולה לשחק מול מצלמה, ובגלל האדרנלין של הקרב יצא לי לומר 'להקיא', אולי זה גם יקרה בקרב הבא".
זוגיות ספורטיבית
הפרישה הדרמטית של המתעמלת האמריקנית, סימון ביילס, במהלך המשחקים האולימפיים בטוקיו, הציפה את נושא ההתמודדות הנפשית של ספורטאים. "זאת נקודה מאוד רגישה עבור כל ספורטאי שמגיע לרמות האלה. יש לחץ שקשה להתמודד איתו, שהאדם הסביר לא יבין. מדובר בחיים שלמים שמתנקזים ליום נתון. אני עוד צעירה, יש אנשים שאצלם זה חיים שלמים שתלויים בשופטת, בשבריר שנייה. זה משהו שאדם רגיל מהשורה לא יכול להבין. זה חלום שמתנגש עם תעצומות מנטאליות שאי־אפשר לתאר. אני תמיד הייתי אצל פסיכולוג ספורט שליווה אותי. ההורים שלי יזמו את זה, ושלחו אותי, שתמיד יהיה לי את מי לשתף בתחושות הכי קשות, אם זה אימון רע, או תחושה שהביטחון מתרסק, או מחשבות אם אני מסוגלת בכלל להתמודד".
חווית בעבר קושי אמיתי לפני אחת התחרויות הגדולות?
"בטח, לפני טוקיו. שלושה שבועות לפני תחילת האולימפיאדה סיימתי אימון מאוד מוצלח ואז ראיתי באינסטגרם שספורטאית מקנדה קיבלה כרטיס כניסה חופשית לאולימפיאדה, ובאותו רגע הבנתי שזה אומר שכל הגרלת המשחקים שלי, שראיתי אותה והאמנתי שהיא יכולה להוביל אותי למדליה, השתנתה. חוויתי התמוטטות, זה ערער אותי. מבחינתי כבר הייתי בגמר, ואז ראיתי את לוח הקרבות החדש והבנתי שלא. שם נכנסה התמיכה של המאמן, שהבהיר לי איך בכל זאת, למרות החולשות היחסיות שלי מול היריבות החדשות, אני יכולה לעשות את זה ולהביא מדליה. מבחינתי, כשמדברים על ליווי מנטאלי, זה המאמן שלי. כל מה שהוא יגיד לי, אני עושה".
"מי שמכיר אותי יודע שקשה לי לשלב בין הדברים כי אני מאוד טוטאלית. אני לא אשקר, אני לא סובלת מהסטטוס החדש שלי, ונהנית מאהבת הקהל, אבל חשוב לי להיות מאה אחוז בתוך הטקוואנדו"
אדם נוסף שמלווה את סמברג ברגעי הקושי, אבל גם ברגעי השמחה, הוא בן הזוג, נמרוד קרביצקי (23), גם הוא לוחם במועדון הטקוואנדו הרמלאי של יחיעם שרעבי, שחזר מהאליפות האחרונה בסרייבו עם מדליית הכסף (עד 68 ק"ג).
אתם מצליחים לעשות הפרדה בין החיים הפרטיים שלכם לחיי הטקוואנדו?
"בטח. יש לנו חוק שהוא לא תמיד עובד, אבל כשאנחנו בבית אחרי יום אימונים אנחנו לא מדברים על טקוואנדו. אפשר בדרך הביתה לספר ולדבר על האימון, גם בסופ"שים, בזמן שאני איתו, אני יכולה לשלוח הודעה למאמן, להתייעץ, אבל כזוג, אנחנו יוצאים החוצה ולא עוסקים בזה, לא תמצא אותנו מתעמקים בכל מיני טקטיקות או שיחות על קרב כזה או אחר".
והקינאה?
"הוא החבר הכי מפרגן בעולם, בשיא הכנות לא הרגשתי ממנו קינאה בשום שלב. כשזכיתי במדליה הוא היה הכי שמח בשבילי. צריכים להבין שזה חלום של שנינו והוא שמח כאילו הוא השיג את זה. אי־אפשר לזייף דבר כזה".
על הדרך לסין
את מאמינה שהזכייה שלך הביאה שינוי לענף כולו?
"תראה, יש משהו שמאוד שמים לב אליו. אנשים כבר לא שואלים 'מה זה טקוואנדו והאם זה כמו ג'ודו'. עכשיו, בעקבות המשחקים האולימפיים, אנשים יודעים. מבחינת הפופולריות אין ספק שעשינו שינוי פה ברמלה. יותר ויותר ילדים באים, זה הכפיל את עצמו. ואני מאמינה שזה משהו שקורה בכל הארץ. ילדים בני חמש ושש מגיעים בעשרות, וזה גם מגדיל את הפוטנציאל לעוד לוחמים שיכולים בעתיד להביא מדליות לישראל".
אולי גם הגיע הזמן שיהיה לכם אולם חדיש יותר?
"אם זה תלוי בי אנחנו יכולים להיות לנצח באולם הזה. אפילו לא חשבתי אם כדאי לשפץ אותו או לא עד עכשיו, כששאלת. מבחינתי זה הבית, וגדלו פה הרבה ספורטאים, ויש לי באולם הזה את כל מה שאני צריכה".
איך את מתכוונת לפלס את דרכך חזרה לאולימפיאדה?
"פריז זה יעד מאוד רחוק. עוד לפני כן אני רוצה להיות אלופת אירופה ואלופת העולם. באפריל יש לנו את אליפות העולם בסין, ובדרך לשם אני רוצה לזכות בהכל. מדובר בדרך ארוכה ואני רוצה להשתדל ליהנות ממנה, בעיקר אחרי שהשתחררתי מהצבא (לפני שבועיים). השקעתי את כל מה שהשקעתי בחיי בספורט, ואני לא רוצה לחשוב על מה יהיה בפריז. אני מתמקדת באיך להיות טובה מחר ואיך להיות טובה באימון למחרת, ואיך להיות רעננה ומוכנה לאליפות הבאה, גם אם היא אליפות בישראל או אירופה".
מדוע לא לקחת הפסקה קצרה, או אולי עוד כמה קמפיינים?
"מי שמכיר אותי יודע שקשה לי לשלב בין הדברים כי אני מאוד טוטאלית. אני חייבת להיות מאה אחוז בתוך כל דבר שאני עושה. המאמן שלי אמר לי 'קיבלת הצעה? קחי, אני אדאג שלא תצאי מפוקוס, שתקפידי על האימונים'. אז בעיקרון זה כיף, אני נהנית מצילומים עם תנובה, למשל, אבל זה לא העיקר. אני לא אשקר, אני לא סובלת מהסטטוס החדש שלי, ונהנית מאהבת הקהל, אבל אני באמת משתדלת לשמור על פרופיל נמוך ולא לקחת יותר מדי קמפיינים. חשוב לי להיות מאה אחוז בתוך הטקוואנדו".
