עשרות מטרים בלבד מפרידים בין בית משפחת דולגופיאט שברחוב רש"י בראשון לציון, לבית משפחת אשרם ברחוב אברבנאל. מי היה יכול לנחש שבבלוק הקטן הזה יצמחו שני מדליסטים אולימפיים, שיביאו שתי מדליות זהב לישראל אחרי בצורת ארוכה של 17 שנה.
אז (אולימפידת אתונה 2004) זה היה השייט גל פרידמן שזכה במדליית הזהב הראשונה אי פעם של ישראל. הפעם, בתוך שבוע בלבד, הצליחו מתעמל הקרקע ארטיום דולגופיאט (24) והמתעמלת האמנותית לינוי אשרם (22) להביא לישראל צמד מדליות. על הדרך שמו השניים על המפה לא רק עיר אלא גם שכונה שחפה מכל פוזה או "שופוני", שכה מאפיינים את עיר היין והקניונים - שכונת רמב"ם, מעוז מעמד הפועלים של ראשון לציון.
השבוע, רגע לפני שעיריית ראשון לציון הכריזה על החגיגות הרשמיות ברמב"ם, הפגשנו את ההורים־שכנים, אולג דולגופיאט (עובד בבית דפוס); ואורן וחדווה אשרם (איש קבע בחיל האוויר וגננת), שיספרו מה לדעתם הביא את שתי המדליות דווקא לשכונה הוותיקה, וגם על המסע הארוך שלהם, כהורים, עד למדליה היוקרתית.
דנ"א מקומי?
אולג: "אני באמת חושב שמדובר במקריות, ששתי המדליות באו מהשכונה שלנו. זה מוסיף שמחה וצבע לעיר, אבל זה לא שונה מהשמחה של המדינה כולה. לינוי וארטיום אמנם גרים בראשון, באותה השכונה, אבל מדובר בענפים אחרים, בתחומים אחרים ובסיפורים אחרים. לינוי גם התאמנה בהפועל ראשון, וארטיום במכבי תל אביב. אני מקווה שבעתיד, בזכות לינוי וארטיום, נוכל לומר שראשון לציון היא מרכז ספורט כי הם יעוררו השראה ויסחפו אחריהם הרבה צעירים אחרים שיביאו עוד מדליות".
אורן: "תראה, זה ספורט אישי, אז באמת שקצת פחות רלוונטי מהיכן הספורטאי מגיע, אם הוא מחולון או בת ים. אנחנו גם לא יודעים מה קורה בערים אחרות, אבל בראשון לציון כשאתה כבר לא בחוג אלא מגיע לרמות מקצועיות, יש תמיכה ומסייעים לספורטאים שמתמודדים בזירות הבינלאומיות".
חדווה: "אני חושבת שיש פה משהו שהוא בעיקר אישי, ומשהו באופי של שניהם מאוד דומה. שניהם צעירים וצנועים, יודעים לעבוד קשה ובעלי מוסר עבודה גבוה. גם כשהם רושמים הצלחות הם מצליחים לשמור על פרופיל נמוך, וזאת תכונה די נדירה".
השקעה לאורך הדרך
אולג: "ארטיום מתאמן מגיל שש, עוד באוקראינה, אחר כך עשינו עלייה והוא המשיך בישראל את מה שהוא כבר התחיל שם. תמיד, לאורך כל הדרך, היתה עזרה מכל הכיוונים, אם זה ממכבי תל אביב, משפחה, המאמנים. זאת הדרך של הספורט – מי שיכול לעזור – עוזר. מי שיכול לתת – נותן. זה עושה טוב על הלב אבל זה גם זה סמלי יותר. בתחרויות, ברגע האמת, זה תמיד הוא עם עצמו".
אורן: "חשוב להבין שזה לא רק אנחנו ההורים, אנחנו לא לבד בזה. אם זה היינו רק חדווה ואני, לא היינו יכולים לעמוד בזה. זאת כל המשפחה - סבא סבתא, אחיות. זה הסעות כמעט בכל יום, אבל לא רק. אם נגיד בדיוק התפוצץ לה כדור במהלך אימון וצריך להביא לה אחד חדש, עכשיו. גם מדובר בהרבה מאוד כסף אם סופרים מגיל עשר".
חדווה: "צריך להבין, בתור ילדה לינוי היתה מאוד תזזיתית, ולקחתי אותה לג'ז ולכל מיני חוגים אחרים ומגוונים כי אנחנו תמיד מעודדים את הדבר הזה אצל הילדים שלנו. ואז עברנו בבית ספר רוזן, היה שם חוג להתעמלות אמנותית, ונדלק הניצוץ בעיניים שלה, והבנתי שזה המקום שלה. אחרי מספר חודשים המדריכה שלה אמרה שהיא מבוזבזת שם ולקחנו אותה להפועל ראשון, וכבר אז הבהירו לנו שזה ידרוש גם מאיתנו הרבה מאוד הקרבה, אמרו לנו 'זה ידרוש מכם מעל ומעבר, הסעות, זמינות, כסף', ואני אמרתי שאין לי בעיה. אחרי שלקחנו אותה להפועל ראשון אמרו לי 'שלא יהיו לך ציפיות', אין לה רגליים מתאימות ואין לה זה... ואני אמרתי שהיא תהיה נדיה קומנצ'י של ישראל. צחקו עלי כי חשבו שאני לא מבינה באיזה תחום מדובר כי נדיה מתעמלת קרקע".
רגע בלתי נשכח
משנת 2017 לינוי אשרם קטפה מדליות כמעט בכל תחרות בה נטלה חלק, באליפויות גראנד פרי שהתקיימו בישראל; באליפויות עולם בפזארו (ארד), סופיה (ארד וכסף), באקו (ארד וכסף); ובאליפויות אירופה בווארנה (כסף) ובודפסט (ארד). מבחינת אורן יש רגע מכונן אחד אותו הוא סימן כ"משנה משחק": "המקום הראשון באליפות אירופה בקייב (2020), לפני שנה, לפני שכל הקורונה החלה. היינו שם איתה. וצריך להבין, באליפות הזאת נמצאות כל הנבחרות הכי חזקות, ואם לינוי מצליחה שם, זה לשבור מבחינתה את תקרת הזכוכית. מבחינתי, גם היום, זה לא פחות מהזכייה באולימפיאדה".
אולג: "אני חושב שעם ארטיום זאת אליפות אירופה בפולין (2019). הוא זכה בכסף בגמר תרגיל הקרקע. זאת גם היתה הפעם הראשונה שנכחתי באולם באליפות שלו בחו"ל, וזה קצת שונה מעוד אליפות שמתקיימת בתל אביב. לי ברמה האישית זה היה מאוד מרגש ובגלל זה גם היה קשה רגשית מבדרך כלל".
פציעות ואכזבות
אולג: "זה בעיקר קשור לפציעות שהוא חווה לאורך הקריירה. והיו הרבה, ברגל, בגב. אבל בעזרת ליווי מאוד מקצועי של הפיזיותרפיסט, אדם בגיר, הוא הצליח להתגבר בכל פעם ולהמשיך הלאה".
אורן: "הקרע במיניסקוס. זה קרה חודש וחצי לפני אליפות אירופה בבאקו (2017). השאלה מה עושים? איך מגיעים לאליפות עם קרע? אז בנינו ללינוי ארבעה תרגילים ללא הרגל הפצועה, אבל כשהיא התחילה להתאמן ננעלה לה הברך וברגע כשזה קורה חייבים לנתח. אז הוחלט על ניתוח".
חדווה: "יום אחרי הניתוח היא הגיעה לאליפות וסיימה מקום שלישי. רק שתבין מאיזה חומר היא עשויה".
המבורגר ושוקולד
אולג: "תמיד היתה לארטיום תזונה מיוחדת אבל קשה לי לזכור היום ולפרט. אני יודע שעכשיו הוא אוהב דגים, והם חלק מהתזונה שלו. לחשו לי שהוא נכנס הרבה לאחד מסניפי ארומה בעיר, לא יודע למה, אבל הוא אוהב את זה. בכל מקרה, הוא כבר לא ילד, והוא מספיק בוגר לשמור על תזונה נכונה".
אורן: "בגיל צעיר יותר פיקחתי על מה היא אוכלת או שותה, אבל מבחינתנו זה לא דיאטה. היא אכלת הכל ואוכלת הכל גם היום, שניצלים, סנדוויצ'ים, אבל פשוט פחות. השאלה היא האם לאכול כיכר או...(צחוק). האוכל בצבא, למשל, בעיקר בטירונות, היה פחות בריא אז היא העלתה קצת במשקל באופן שפחות אהבו בנבחרת. אבל פה נכנסת המשמעת שלה והמקצועיות שלה. היא לקחת את עצמה בידיים ועשתה את מה שצריך כדי לחזור למשקל הנכון".
פסיכולוגיה משפחתית
חדווה: "היה איזה ערב אחד, אחרי תקרית מורכבת באחד האימונים שלה, שלינוי היתה במצב קצת רגיש. היתה עצוב, ובוכה, אז לקחתי אותה בעשר בלילה לווינגייט והתחלתי להתאמן איתה ביחד, לשבור איתה קצת את השגרה של ה'לא הולך לי', וכבר למחרת ראיתי את השינוי. צריך להבין, בכל פעם שהיו מעירים לה היא היתה מגיבה בבכי ואני תמיד שאלתי אותה 'את אוהבת מה שאת עושה? אז ברגע שיפסיקו להעיר לך זה אומר שאת לא במקום הנכון. זה אומר שאת לא חשובה להם מספיק'. כן, לפעמים צריך דברים כאלה, הפוך על הפוך, כדי לעזור לה להתמודד עם מצבים קשים".
אולג: "אני באמת לא מבין בשביל מה צריך דברים כאלה. אני פחות משתמש בזה. יש לו מאמנים ואני לא חושב שזה מהתפקיד שלי. אני משתדל להיות בקשר עם המאמנים, ולהבין מהשיחה איתם מה מצבו כי באמת קשה לנו ההורים לא להיות מעורבים. בכל מקרה, אני גם מאמין שזה משהו שהוא אימץ לעצמו, בתחרויות, באימונים, עם המאמנים, והכי חשוב – הוא הפסיכולוג הכי טוב של עצמו".
ויתורים כואבים
אולג: "תמיד מדברים על דברים שספורטאים צעירים מפספסים בעקבות הספורט אבל אני לא חושב שזה המקרה של ארטיום. במקביל לספורט הוא גם שומר על קשרים חבריים, ויש לו הרבה, גם עם ספורטאים שעובדים איתו, יש להם הווי משותף. מדובר בילד צנוע, עם לב גדול"
חדווה (מחייכת): "יש הרבה ויתורים. למשל, היא לא יצאה לטיולים של בית ספר או חופשות בחו"ל. אין חופשות. הזמן היחידי שטסים זה לתחרויות בחו"ל ואז חוזרים לאימונים".
אורן: "אני לא מקבל את המילה ויתור. מבחינתה היא עשתה משהו שהיא אוהבת ומאוד רוצה לעשות. אולי לנער אחר חיים כאלה היו חיים של ויתור, לא בשביל לינוי".
התגובות ברחוב
אולג: "בעקבות הזכייה של ארטיום הרגשתי כאילו נפלתי מהשמיים, היה מין לחץ גדול שהשתחרר סוף־סוף. קשה לתאר את הגאווה הגדולה שיש לי כלפי הילד הזה, וטוב לדעת שהוא הצליח להגשים את החלום שליווה אותו כל כך הרבה זמן. איזה לחץ גדול היה, חבל על הזמן. אני גאה שיש לי ילד כזה, אני מתרגש, גם נעים לי מאוד שהוא הגשים את החלום שלו ואני מאוד שמח שזה קרה. כן, גם החיים שלי קצת השתנו בעקבות הזכייה, אם זה שכנים שמברכים, ומזהים פתאום ברחוב. ניגשים אלי אנשים שאני לא מכיר ואומרים לי כל הכבוד ותודה רבה, ומבקשים לעשות 'סלפי'".
חדווה: "אתה צריך להבין, היא עצרה מדינה שלמה. אנשים שלחו לי ברכות מהמקומות הכי הזויים, הודעות עידוד באמצע ההתמודדות, מהכינרת. הרגשנו וגם לינוי הרגישה שמדינה שלמה עומדת מאחוריה ודוחפת אותה. מדובר בכוח עצום שקשה לתאר אותו. אמרו שגם אם היא לא היתה זוכה היא היתה אלופה, אמרו לי שהיא נגעה בהם".
היום שאחרי
אולג: "לא חושש שתבוא נפילת מתח או משהו. אני רואה את אולג ממשיך להתאמן וממשיך לעלות במדרגות ההצלחה בדרך לאולימפיאדה הבאה, בפריז".
חדווה: "אין מחשבות, בעיקר נחים מהתהליך של כל מה שהיא עברה בשנים האחרונות, ואז לאט־לאט... נראה מה יהיה. נשב ביחד, נדבר. אצל בעלי לימודים הם תמיד מעל הכל, היא גם אמורה להשלים בגרויות. סומכת עליה שהיא תקבל את ההחלטה הנכונה".
אורן: "בכל הקשור ליום שאחרי התחרויות, לדעתי זה יהיה הזמן עבורה לקצור את הפירות של ההשקעה שלה - להיות מאמנת התעמלות, כוריאוגרפית, ואולי גם שופטת בתחרויות בינלאומיות".
