לפני כחודש הלך לעולמו משה (מוסה) דניאל. בן 89 היה במותו. דניאל ז"ל היה אחד מאבני היסוד של הכדורסל הישראלי, ולא פחות מכך - האיש שטיפח וקידם את כדורסל הנשים בישראל והפך אותו למפעל חייו.
בין השאר, דניאל היה חלק מנבחרת ישראל בכדורסל באולימפיאדת הלסינקי, היה כדורעפן וממקימי קבוצת הכדורסל הפועל מעיין ברוך. אחרי עשר שנים בקיבוץ חולתה, עבר דניאל לחולון. עד לפרישתו ממשחק פעיל והמעבר לאימון ב־1959, הוא שיחק שש עונות בליגה הראשונה, בהן קלע 423 נקודות. בנבחרת ישראל הוא שיחק בין השנים 1952 ל־1954 ולקח חלק בשלושה טורנירים בינלאומיים.
שוחחנו השבוע עם בנו, כדורסלן העבר מוטי דניאל (56), שהיה האיש הקרוב אליו ביותר, ועם בנו של מוטי, שון (31), שממשיך את המסורת המשפחתית. "אנחנו במעין מצב של עין אחת צוחקת ועין אחת בוכה" אומר מוטי. "עין צוחקת כי זכינו לאיש מיוחד שהגיע לגיל מופלג, איש ציני שאהב לצחוק על החיים, עם חוש הומור מפותח והמון רגעים שבהם הוא העלה לנו חיוך על השפתיים. העין הבוכה כי יש געגוע והבנה שלא אראה יותר את אבא שלי, האיש הכי משמעותי בחיי, וההבנה שזה נגמר".
× × ×
אנשי הכדורסל קראו למשפחת דניאל במשך שנים משפחת האצולה של הכדורסל הישראלי. מוסה כאיש עתיר זכויות בענף ואחריו מוטי ממשיך דרכו. דווקא מוטי דניאל מקפיד להזכיר שמדובר באב שמעולם לא ניסה לנצל את קשריו וניסיונו בענף כדי לקדם את בנו. "הוא מעולם לא דחף אותי או דיבר עם המאמנים שלי כדי שאתקדם", מספר מוטי. "היו לנו שיחות שבהן הוא כיוון אותי ותמיד כשהתלוננתי על משהו שמאמן שלי אמר או עשה, הוא צידד במאמן".
במהלך ימי השבעה הגיעה לנחם את משפחת דניאל גדולת הכדורסלניות בתולדות ישראל, ענת דרייגור. "ענת סיפרה לי", אומר מוטי. "שתמיד היתה לה מחלוקת עם אבא. הוא רצה הרמוניה והיא רצתה לנצח. זה מעיד עליו במובן הזה שהחינוך והכלים שהכדורסל נותן לחיים היו הרבה יותר חשובים לו מאשר עוד סל ועוד ניצחון. אצלי ואצל שון, למשל, היה יצר תחרותי, התאווה לניצחון. אבא חיפש איך לכוון את השחקנים, לקדם אותם, לדאוג שהם יישארו עם ערכים לפני הניצחון או התהילה".
איך היה להסתובב עם טיקט הבן של?
"זה תמיד היה שם וקצת הפריע לי בהתחלה. אתה כל הזמן חושב על מה יגידו. חששתי שיחשבו שאני מקבל קרדיט בגלל הקשר המשפחתי שלי. כשהוא היה בא כהורה לאימונים שלי, הייתי מתכווץ ובודק שהוא לא מדבר עם המאמן. כשהייתי חוזר מאימון או מבית ספר, הייתי יושב לידו על המיטה שלו, ומדבר איתו שעות על האימון".
גם דור ההמשך, שון, בנו של מוטי, ראה בסבא שלו מנטור לחיים ולכדורסל. "הוא תמיד ניסה לתת לי את הערך המוסף ולשקף את מה אפשר להרוויח מהחיים דרך הכדורסל", משחזר שון. "היה לו רצון גדול לראות אותי מצליח, אבל השיחות איתו היו עם עומק על דרך וכיוון, והחבילה המלאה. לא על סל אחד פחות או יותר".
הקשר המיוחד עם שון בא לידי ביטוי גם בנסיעות הרבות לראות את מוטי משחק. "היינו נוסעים ביחד לכל מקום", הוא נזכר. "לאימונים, למחנות אימונים ולמשחקים של אבא ביד אליהו או במלחה. אחרי המשחק, כשאמא ואבא שלי היו יוצאים, היינו חוזרים הביתה והוא היה הבייביסטר שלי שדואג להנעים את זמני וגם שאירדם".
הייחודיות של דניאל הסב היתה בדברים שכבר לא תמצאו היום בספורט, וזו השליחות להשתמש בענף כקרש קפיצה לשינוי חברתי ומגדרי. "הוא ראה בכדורסל שליחות", אומר שון. "ממש מנטור שהצליח לגעת בהמון אנשים, לכוון אותם ולהקפיץ אותם מדרגה".
× × ×
אחת מגולות הכותרת בקריירה שלו היתה כמאמן כדורסל נשים, שעד להגעתו היה זניח וחסר חשיבות והפך לענף מפותח ומעניין לא מעט זכותו. כך, למשל, הוא הספיק לרשום שורת הישגים ביניהם אימון נבחרת ישראל נשים מ־1972 עד 1984, אימון נבחרת הנערות, ואימון קבוצות הפועל תל אביב, הפועל חולון, מכבי תל אביב, הפועל גבעת חיים, הפועל פתח־תקוה, בני יהודה, אליצור תל אביב והפועל ירושלים. עם הפועל תל אביב זכה בשתי אליפויות וגביע מדינה אחד. עם אליצור תל אביב זכה בשלוש אליפויות ושני גביעי מדינה. "שאלתי אותו פעם על האהבה והדבקות שלו במטרה בענף כדורסל הנשים, והוא אמר לי ש'כל התרגילים שלא עבדו באימון קבוצות בוגרים עובדים מצוין באימון קבוצת נשים", מספר שון.
בתקופת הקורונה הקפיד מוטי להעלות סיפורים נוסטלגיים מהקריירה הענפה שלו בכדורסל הישראלי. סיפורים על אביו יש לו הרבה, אבל אחד מהם צרוב בזכרונו למעלה מ־50 שנה. "במלחמת ששת הימים, כשהייתי בן ארבע, גרנו בחווה החקלאית", הוא מספר. "אבא יצא למלחמה וחזר הביתה אחרי חודש וחצי־חודשיים. יום אחד אני רואה מישהו מטפס על הגדר, זורק את התיק ונכנס. רצתי לאמא לי ואמרתי לה: 'יש מישהו שחום עור שחדר לבית'. זה היה אבא שלי שזוף מתמיד, שחזר מהמלחמה.
"זה מעיד הרבה על ההקרבה שלו, שעם משפחה וילדים עזב הכל והלך להילחם. זה דור אחר של פלמ"ח ומלחמת העצמאות ומלחמות קיום. המלחמות הכי גדולות שלי היו אם אהיה שחקן חמישייה ואם אמצא חניה".
× × ×
לפני כשנתיים החלה הידרדרות במצבו הבריאותי של משה דניאל. "התגלו אצלו כל מיני מחלות רקע בגלל הגיל שבאו לידי ביטוי בקושי בפעולות אלמנטריות, ירידה במשקל ומצב רוח ירוד בגלל הקושי הפיזי", מספר שון, שהיה קרוב לסבו מסביב לשעון. בחודש מרץ האחרון עם פרוץ הקורונה, וממש בלי קשר לנגיף, הוא התמוטט בביתו. עם החזרה מבית החולים הוא הרבה לישון והיה מאד תשוש. "החזרה הביתה היתה מאוד מאתגרת בגלל הקורונה לו ולנו הסובבים אותו", מספר מוטי ונזכר כי התלות שנכפתה על אביו בגלל מצבו הבריאותי לא ממש התאימה לו. "הוא לא הרגיש בנוח שהוא צריך להיעזר בנו. הוא לא הסכים להתפשר על העצמאות שלו".
מוטי: "אצלי ואצל שון, למשל, היה יצר תחרותי, התאווה לניצחון. אבא חיפש איך לכוון את השחקנים, לקדם אותם, לדאוג שהם יישארו עם ערכים לפני הניצחון או התהילה"
למשה דניאל היה חשוב מאוד לסגור מעגלים ולכן הוא הכין לנכדו שון רשימת משימות שביקש להקפיד עליהן. "כמובן שאני מתכוון בקרוב מאוד להשקיע את המקסימום כדי לקיים ולכבד כל בקשה של סבא", אומר שון. "זו אחריות שאני מתכוון להשקיע בה את כל כולי".
בין הדברים שביקש סבא דניאל מנכדו היה להיטמן בקיבוץ חולתה, המקום בו גדל והכיר את אשתו, אמו של מוטי וסבתו של שון. דבר נוסף שביקש הסב מנכדו הוא להעביר את כל החומרים על אחיו, מרדכי (מוטי דניאל קרוי על שמו), שנפל במסגרת שירותו בפלמ"ח לבית הפלמ"ח.
לאורך שנים ניהל משה דניאל קשר צמוד עם מערכת הביטחון, ועתה מחכה שון שבית הפלמ"ח ייפתח אחרי שנסגר בתקופת הקורונה כדי להעביר אליו את החומרים. הבקשה האחרונה והחשובה ביותר כנראה משון היתה, כפי שהוא מעיד: "שמור על אחדות המשפחה".
סביר להניח שבקרוב מאוד תימצא הדרך של כדורסל הנשים בישראל, כולל בכמה קבוצות שמשה דניאל שיחק ואימן בהן, להנציח את זכרו של מי שהיה חשוב לו יותר שהשחקן על הפרקט יהיה קודם כל בן אדם ורק כבונוס יידע לבצע פיק אנד רול. "כבנו, אני גאה ושמח שהיה לי אבא כזה, ומודה לו על כל מה שהוא נתן לי", מסכם מוטי. "יש לי אפס תחושות שליליות כלפיו כאבא ורק תחושות חיוביות. הוא כעס עליי לפעמים, אבל רק כי רצה בטובתי ורק משום שרצה להנחיל לי ערכים. הצוואה שלו והשיעור שלמדנו ממנו ילדיי ואני הוא שבעולם הזה צריך להיות פשוט אדם טוב לסביבה שלך, למשפחה שלך ולעולם". יהי זכרו ברוך.
