מהבית שבו גדל רוני ג'רבי בפרדס כץ צמחו שלושה שוערים ושחקן שדה אחד. רוני עשה את הקריירה המוצלחת ביותר. וגם כיום, כשהוא כבר למעלה מ-25 שנה אחרי שסיים את הקריירה וחזר בתשובה שלמה, הכדורגל בכלל והעמידה בשער בפרט עדיין קרובים ללבו.
ג'רביג'רבי
ג'רבי
(צילום: אבי מועלם)

שוער מהבטן

ג'רבי (55) מתגורר כבר שנים ארוכות בראשון לציון, נשוי, אבא לשלושה ילדים וסב לשישה נכדים. מתפרנס מנהיגה במונית, ומאמן שוערים באופן אישי. עכשיו הוא רעב לאמן שוערים במסגרת של מועדון, ויש לו הרבה מה להגיד בעניין. אבל קודם כל, למי שלא מכיר, הנה משהו מהרזומה שלו כשחקן.
"עוד מהבטן של אמא שלי נועדתי להיות שוער כדורגל", הוא מבהיר. היה ברור לי שאהיה שוער, ושום דבר אחר לא ממש עניין אותי".
ג'רבי ממשיך: "גדלנו שבעה אחים ואחות אחת - כשאני החמישי מבין השמונה - בבית קטן מאוד בפרדס כץ. ומהבית הזה אכן צמחו ארבעה שוערים ושחקן שדה אחד. אחי הגדול, אלי, גדל בהפועל רמת גן ושיחק בליגת העל. אחר כך הוא נדד בהרבה קבוצות, בערים כמו רחובות ונתניה ושיחק גם בשמשון ובבית"ר ת"א. אחי איציק היה שוער בכפר שלם, ואחי הקטן רמי היה שוער בהכח רמת גן וברמת עמידר. אחי יוסי הגיע עד הבוגרים של בית"ר תל אביב, שיחק 45 דקות – ופרש...".
ההורים תמכו בבחירה שלך להיות כדורגלן לאורך הדרך?
"כן, מאוד. אסור היה להפריע לי כשהתכוננתי למשחקים. מי שהפריע - נענש. אמיתי. אימי לא נתנה לאף אחד להרעיש כשישנתי. אבא ז"ל היה בא במפתיע למשחקים שלי, בלי להודיע לי, כי פחד שאתרגש אם אראה אותו. היה קונה כרטיס ונכנס בשקט. בדיעבד יצא שתמיד כשהוא בא למשחקים - הצטיינתי".
ג'רבי הצעיר בשער של הפועל פתח תקוה (לשמאלו בתמונה: ניר אלון ומשה זיתון ז"ל)  ג'רבי הצעיר בשער של הפועל פתח תקוה (לשמאלו בתמונה: ניר אלון ומשה זיתון ז"ל)
ג'רבי הצעיר בשער של הפועל פתח תקוה (לשמאלו בתמונה: ניר אלון ומשה זיתון ז"ל)
(צילום: יוסי רוט)
הגעת עד הבוגרים של הפועל פתח תקוה - ובגיל 23 עזבת.
"הביאו לפתח תקוה את רפי כהן מאילת. הוא היה אז בן 18. הבנתי שהם בונים עליו, וגם לא הסתדרתי עם המועדון מבחינה כלכלית, כך שהעדפתי לעבור קבוצה. אחרי שעזבתי הייתי שוער העונה, ורפי תגלית העונה. שנינו הרווחנו מהמהלך".
עברת להפועל ירושלים של דוביד שוויצר ע"ה, ששיחקה אז בימק"א.
"דוביד ז"ל האמין בי והייתי שם שנתיים. אחר כך חתמתי בהפועל רמת גן וחזרתי שוב לירושלים. פרשתי אחרי שחזרתי בתשובה. יצא לי לשחק בין השאר במשחק הרשמי הראשון ב'טדי' אי פעם. זה היה נגד הפועל ת"א, ולצערי הפסדנו 3:0".
מה אפיין אותך כשוער?
"סבלתי מחוסר פוזות... לא ידעתי לעשות הצגות. הייתי מזנק רק כשצריך, ומשתמש בטכניקה ובמיקום בלי לזנק. הסגנון הזה לא משך את העין. אני מצדי רציתי לעשות את העבודה שלי, אבל אנשים אוהבים 'שואו' ואולי לא סיפקתי להם את זה, כמו חלק מהשוערים שעפים באוויר על כדורים שממילא הולכים לגוף שלהם - וככה משיגים ציונים גבוהים ומגיעים לנבחרת. היום לפעמים אני חושב 'ריבון העולמים, אם הייתי נופל על הכדור הזה והזה בזינוק, אולי הייתי יכול להיות מועמד לנבחרת'. אבל אז חשבתי לשחק בדרך הכי נכונה שאני יודע. אולי פחות יפה אבל הכי בטוח".

מבקש סליחה

ואיזו שריטה יש לך? בכל שוער צריך להיות משהו חריג בהתנהגות.
"זאת סטיגמה שהדביקו פעם לשוערים, כי הם היו קופצים לרגליים של שחקנים. קראו לנו 'מתאבדים'. היינו קופצים לקורות, לרגליים של החלוצים. אני זוכר משחקים שהופעתי אליהם עם יד או רגל כשירה אחת בלבד. או שנפצעתי, ממש קרעתי רצועות, והמשכתי לשחק. הפעם היחידה שבה נאלצתי לצאת ממשחק היתה כשקיבלתי אדום. כעסתי על עובדיה בן יצחק וגידפתי אותו. והנה ההזדמנות שלי לבקש ממנו סליחה ומחילה. בזמן המשחק ממש לא הייתי מודע להתנהגות שלי, וניסיתי להצטדק. וזה עוד היה נגד הפועל פתח תקוה בפעם הראשונה שבה שיחקתי נגדה. כנראה שרציתי להוכיח את עצמי קצת יותר מדי. אחרי שראיתי את התקרית בטלוויזיה הבנתי כמה הייתי טיפש ושעובדיה צדק, כי ככה לא מתנהג ספורטאי. אני מתנצל בפניו. לא נפגשנו מאז, וזאת ההזדמנות לבקש מחילה".
"עוד מהבטן של אמא שלי נועדתי להיות שוער כדורגל, ושום דבר אחר לא ממש עניין אותי. היינו בית של כדורגל. שלושה אחים שלי היו שוערים – כל אחד בקבוצה אחרת – ואחד שחקן שדה"
נפצעת הרבה בקריירה?
"קרעתי רצועות בקרסוליים ובכתף, שברתי את האף לא פעם. פתחתי את הגבה. אבל אף פציעה לא השביתה אותי לטווח ארוך. היו מקרים שפשוט קיבעו לי את האיזור הפצוע והמשכתי לשחק. אני זוכר שבמשחק נגד מכבי חיפה נפצעתי בדקה 43, והרופא שלנו ביקש שאצא. סירבתי והמשכתי לשחק. במשחק נגד בית"ר ת"א, דקה 44, קרעתי רצועה בכתף, והמשכתי לשחק עם יד אחת. מבחינתי לצאת פצוע באמצע משחק היה כאילו שהורגים אותי, כאילו שמנתקים אותי ממכונת הנשמה. לא תמיד הקפדתי לנוח אחרי פציעות וזה האריך את הסבל ואת הכאבים שלי, אבל לא הייתי מסוגל לשנות את הדרך שלי".
מי עיצב אותך מבחינה מקצועית?
"אחי אלי נתן לי את הבסיס כילד, ואחריו - ללא ספק - אברם גרנט. אברם הוא דמות שאני מעריך המון עד היום. הוא איש מקצוע משכמו ומעלה. המאמן הכי גדול בכדורגל הישראלי מאז ומעולם, והיו כאן הרבה מאמנים טובים".
מה היה מיוחד כל כך באברם מבחינתך?
"גדלתי למשפחה חמה ומלוכדת מאוד. הגעתי בגיל 11.5 להפועל פתח תקוה ואברם התנהג אלי כמו אל בן משפחה. נתן לי את החיבוק שהייתי צריך. אתה לא שוכח יחס כזה. הוא אמנם היה מבוגר ממני בעשר שנים בלבד, אבל היה אבהי מאוד - וזה מה שהייתי צריך כדי לקבל ביטחון ולהתבטא".
לאורך תקופה קצרה, אחרי שפרש, ג'רבי אימן שוערים בהתנדבות, ובשנים האחרונות גם עבד עם חלק מהם באופן אישי. עכשיו, כאמור, הוא היה שמח לעבוד במסגרת של מועדון מסודר. "לפני כמה שנים גירדה לי ה'דודה' לאמן שוב. לקחתי את יוסי גינזבורג כשרצו להעיף אותו מקביליו יפו. שאלתי אותו אם הוא רוצה להיות שוער, והוא אמר לי 'כן'. שאלתי אותו כמה באחוזים - והוא אמר: '100'. זה הספיק לי. אמרתי לו שהרמה שלו כרגע נמוכה, אבל אם יעשה מה שאגיד לו - הוא יגיע לליגת העל. והוא אכן הגיע. בסגנון שבו אני מאמן כרגע באופן אישי יהיה קשה עד בלתי אפשרי לעבוד עם שוער בליגת העל, כי הם מתאמנים כמעט כל יום ועד שמוצאים יום פנוי, פעם בשבועיים שלושה - ואני גם לא יכול לאמן בשבת - לא אוכל להביא את מקסימום היכולת שלו לידי ביטוי".
ג'רבי עבר קורס של מאמני שוערים, אבל לא ממש יישר קו עם הגישה הכללית. "אמרתי לחן עבדו - שהוא איש ענק בעיניי - שיש להם דרך ואני מכבד אותה אבל לעולם לא אאמן בדרך שלהם. לא נכון לטעמי האישי לגדל שוער שכשיטה פותח גוף ולא מגיב אינסטינקטיבית לכדור. כמובן אלא אם כן מדובר במצב שאין מה לעשות, והשוער זורק את עצמו ומקווה שהמזל יהיה לצדו. אבל יש רק מעט מצבים כאלה".
ואם תאמן במסגרת קבוצה?
"קודם כל, אין לי צל של ספק שאביא את השוערים לרמות שהם מסוגלים להגיע אליהן. בין היתר כי אקח את האחריות על השיטה שלי. שיסבירו לי מה אשם טר שטגן מברצלונה בשמינייה שהוא קיבל מבאיירן מינכן בליגת האלופות. ברגע שהוא עושה את מה שלימדו אותו – מבחינתי הוא לא יכול להיות אשם. אשם מי שלימד אותו. אז אם הוא יורד לדשא ומוריד ברך והכדור פוגע בו זאת עצירה אדירה ואם לא פגע הוא אשם? לא בבית ספרי. אם אני כמאמן אומר לשוער לעשות משהו, והוא קיבל גול - אני זה שמפסיד את כל עולמי המקצועי. לעולם לא אאשים שוער שעשה מה שאמרתי לו לעשות. אם אמרו לשוער לרדת ל'רגל קיי', והוא פתח את הגוף והכדור פגע בו - כמו אוליבר נוייר בגמר האלופות – הוא נהיה ענק. אבל אחרי המשחק הזה נוייר קיבל לא מעט גולים גם כשהוא פתח גוף, והכדור פשוט לא פגע בו והאשימו אותו בגולים. זה כבר עניין של מזל, של הסתברות סטטיסטית, ולא מעיד על יכולת. למה הוא צריך להיות אשם אם המאמן לימד אותו לשחק כך? אצלי לא יאשימו שוער לעולם. טר שטגן לקח כדורים כשפתח גוף אבל הוציא כדורים מהחיבורים ובמצבי אחד על אחד - זאת רמה גבוה של שוער. הלכתחילה הוא לחזק ברכיים, להיות מוכן – ולהגיב באינסטינקט".
ג'רבי פרש מוקדם באופן יחסי מכדורגל, בגיל 28. "זה קרה בשלב הכי מקסים בקריירה שלי, באמצע העונה כשהייתי שוער העונה. הכדורגל היה כל חיי ואני עדיין אוהב אותו מאוד. באותם ימים הייתי הולך להתפלל ולשמוע שיעורים. גדלתי כאיש מאמין. צמנו ביום כיפור, עשינו סדר פסח וקידוש בשבת, ברכות בראש השנה, אבל לא יותר מזה. הכרתי אז את הרב הצדיק ליאון לוי זצ"ל, שגר בבני ברק. למדתי ממנו את הדרך הנכונה להתקרב ליהדות. ראיתי אותו מחולל מופתים במו עיניי והייתי יד ימינו. כל התפיסה השתנתה לי לגבי הדת. אתה הרי תמיד ניזון מהתקשורת ומאמירות שיש שם נגד היהדות. כיום אני אומר שאי אפשר להגיד שאדם דתי הוא גנב. כי אם אתה דתי אתה לא גנב, ואם אתה גנב - אתה לא דתי".

אוהב את כולם

אתה משתייך לזרם כלשהו?
"לא. לרוב אני חובש כיפה לבנה כמו שהרב ליאון נהג. הוא היה איש של כולם".
אז העיקר היא אהבת ישראל? לאהוב גם את מי שמבזים את היהדות?
"אני מנסה לאהוב את כולם, כולל שמאלנים או אתאיסתים. אני אולי לא אוהב את המעשים שלהם, ואת הדרך שהם בחרו, אבל אותם כבני אדם אני אוהב. נוסעים איתי במונית אתאיסטים ושמאלנים שהם אנשים משכמם ומעלה. אנשים טובים ונחמדים שכיף לדבר איתם. נכון שמותר לבזות מי שעושה דברים כאלה להכעיס, אבל אני משתדל לא לעשות את זה. קשה לי עם חילול שבת, ובבית הפרטי שלי אני היחיד ששומר. לשמחתי מכבדים אותי ואנחנו משתמשים בפלטה בשבת, מדליקים נרות, עושים קידוש ושומרים על כשרות. כואב שלי שהמשפחה שלי מחללת שבת. אבל מה אני יכול לעשות חוץ מאשר לבכות ל-ה'? שערי דמעה לא ננעלו. אני גר בבניין עושים שם על האש בשבת. אין לי זכות להגיד להם שום דבר על זה. למה, מי אני? אני גם לא כזה מוכשר בלהסביר ואם מישהו רוצה לשמועי - אני מפנה אותו לגדולים ממני".
איך הגעת לנהיגה במונית?
"במשך 24 שנים עבדתי במפעל הפיס, עד שהחלטתי לפרוש ולמכור את חלקי שם במפעל הפיס. לא ידעתי לעשות שום דבר חוץ מכדורגל. השתלבתי קצת בעסק המשפחתי של אחי עם המזגנים, אבל נפגעתי בכתף. אני לא בקי בהפעלת מחשב או טלפונים חכמים, והחלטתי לעשות קורס על מונית, יחד עם הבן נשלי. מינואר האחרון אני נהג. עובד משעות הצהריים עד הערב":.
מה החזון שלך לגבי השוערים בארץ?
"אני רוצה לראות שוערים ישראלים ברמה גבוהה. שיצליחו פה, באירופה, ובנבחרת. כל עוד שיעבדו נכון עם השוערים שלנו, לא יהיה צורך בשוערים זרים בכדורגל הישראלי".
ולגבי החיים בארץ בכלל אתה אופטימי?
"משתדל. לא קל לאור מה שקורה כאן. אני לא איש פוליטי, אבל רוצה להאמין שהחיים כאן יכולים להיות טובים ונתאחד מעל כל המחלוקות".