אשר קשר //
הסטודנטים היהודים שהגיעו לכפר הערבי אבו גוש נראו שונים במקצת בנוף האנושי המקומי: נשים וגברים, חילונים ודתיים, מכל רחבי הארץ החליטו לגור בכפר במשך חודש, ללמוד את השפה הערבית ולהכיר את העם ואת התרבות שלצדנו בדרך הקרובה ביותר.
אחרי שלושה שבועות של מגורים משותפים הם מרגישים שהפתיעו אפילו את עצמם. "בסוף השבוע האחרון נשארנו בכפר ולא נסענו הביתה", מספרת נעמה פלח (24) מהרצליה, סטודנטית באוניברסיטה העברית.
"נביל, אבי המשפחה שמארחת אותנו, חגג יום הולדת, והם הזמינו אותנו להישאר ולחגוג איתם. מה זה הזמינו, הם פשוט התעקשו שאנחנו חייבים להישאר.
"אחמד, הבן של המארחים שלנו, שגם הוא מתרגל את לימודי השפה, פינה את הקומה שלו בבית כדי שנוכל לשהות שם. ולא רק הוא. בכל מקום בכפר שהגענו אליו כולם מכירים אותנו, יודעים שבאנו לכאן ללמוד ערבית ומקפידים לפטפט איתנו בשפה שלהם".
משהו בדעותייך השתנה בעקבות הפרויקט?
"כמו רבים אחרים, עד היום לא הכרתי ערבים מקרוב ולצערי, גם לא את השפה. אתה לא יכול לשנות דעה שאתה לא מכיר. וזאת בעצם הסיבה שהגעתי לכאן. זאת תוכנית חשובה מאין כמוה. אנחנו הראשונים שמשתתפים בה, ואין לי ספק שאחרינו יגיעו רבים".
מתערבבים בערבית
Blend.Ar היא תוכנית שמזמינה סטודנטים לעבור להתגורר בבתיהן של משפחות ערביות באבו גוש למשך חודש. חן קופרמן (28), הוגה התוכנית, הוא יזם חברתי שהחליט לערבב בין התרבויות והשפות. "החבר'ה לומדים ערבית בבוקר, מתרגלים ערבית עם סטודנטים בני גילם, ואחר הצהריים יוצאים לפעילות התנדבות בכפר, וגם היא מתנהלת בערבית".
למה באבו גוש? הרי היום אפשר ללמוד ערבית בכל אוניברסיטה ובכל מתנ"ס שכונתי.
"אני מאמין שכדי ללמוד בצורה מרוכזת ולהכיר את התרבות, הדרך הכי נכונה היא להתגורר במקום שדובר וחי את השפה. הסטודנטים מגיעים לחודש אינטנסיבי, גרים כאן, מתערים בחברה ומוקפים בשפה ובחברה.
"רוב לומדי השפה הערבית בישראל עושים את זה במקום סטרילי. כשהם יתחילו לשוחח ב"רחוב הערבי" הם ייתקלו בקשיים כי שפה היא חלק מתרבות שלמה. אם לא מכירים את הניואנסים לעומקם, נתקלים בחשדנות ומשיגים את ההפך מהמטרה המקווה".
"קפה למשל זאת תרבות שלמה בחברה הערבית, ולא הכרתי ולא הייתי מכירה אותה כנראה לעולם אם לא הייתי גרה כאן", מסבירה עדי אלייב (30) מירושלים.
"אמנם אני עובדת כמורה לעברית לערבים באולפן במזרח ירושלים, אבל מעולם לא נחשפתי כך לתרבות הערבית. כשאתה חי בין האנשים אתה נחשף לדברים האמיתיים. לא ייאמן כמה קפה אני שותה כאן מרגע שהגעתי. ברגע שמחלחלת ההבנה שאי אפשר לדחות הזמנה לקפה את פשוט שותה אותו".
"בשביל לימוד שפה אפקטיבי באמת צריך לשוחח, ומומלץ ליצור קשרים חברתיים אמיתיים עם דוברי השפה", אומר קופרמן. "לכן אחרי שיעורי הערבית שלנו הסטודנטים שלנו נפגשים עם סטודנטים אבו־גושניקים כדי לעודד אותם ליצור חברויות ולהכיר ערבים בני גילם".
אחמד אבו סלמן (27), סטודנט למדעי המחשב, פינה כאמור את מגוריו בקומה העליונה של בית הוריו למען נעמה והדס וחזר להתגורר בחדר קטן בקומה התחתונה. מדובר בבית מקסים ולו גינה נפלאה בפינה שקטה של הכפר.
"התלהבתי מאוד מהפרויקט", אומר אחמד. "זאת הזדמנות נהדרת בשבילי להכיר יהודים. גם כשאני לומד לצדם באוניברסיטה אנחנו לא ממש מתערבבים".
מה התפקיד שלך בפרויקט?
"בהתחלה חשבתי שאעבוד כמה שעות כמתרגל ואשוחח עם הסטודנטים בערבית, אבל התוכנית הזאת הפכה להיות מרכז החיים שלי בחודש האחרון. אנחנו מבלים ועושים דברים יחד, הם משחקים עם ילדים במתנ"ס ועם הילדים הקטנים של אחותי ולא מפסיקים לשלוח לי מסרונים, איך אומרים את זה ומה עושים עכשיו בסיטואציות מסוימות".
קצת מציק, לא?
"ממש לא. תענוג".
"אימא של אחמד לא נותנת לי לעלות לדירה שלנו בלי להזמין אותי לשתות משהו", צוחקת נעמה. "אני נכנסת כמובן. היתרון הוא שהיא לא יודעת עברית ואני חייבת לפטפט איתה בערבית. כשחסרה לי מילה ואני נתקעת אחמד או אחד מקרובי המשפחה האחרים נחלץ לעזרתי".
בלי צנזורה
כדי להמחיש השתלבות תרבותית מהי, חן קופרמן מכנה את סלים ג'אבר, ראש המועצה המקומית אבו גוש, בשם אבו חליל לאות כבוד, כמו שעושים שאר תושבי הכפר. "היה לנו חשוב לשלב את המועצה המקומית בפעילות שלנו", מספר קופרמן, "ואבו חליל פתח לי את הדלת באופן נדיב כל כך".
מדהים לצפות בקופרמן, מתנהג בקלילות מרשימה כל כך במשרדו של ראש המועצה המקומית אבו גוש, מפטפט בערבית וצולח את כל גלי האינטונציות התרבותיות הנכונות.
"אני אוהב מאוד שפות", מסביר קופרמן, יליד חיפה ובעל תואר ראשון שסיים עוד בגיל 19. "בגיל 25 השתחררתי מהצבא, נסעתי לטייל במזרח וכשחזרתי פשוט התאהבתי בשפה הערבית, לא ממש יודע להסביר למה. ככל שלמדתי כך גיליתי עוד ועוד עולמות שלמים שלא הכרתי לפני כן, אנשים חדשים, ספרים ותוכניות טלוויזיה מעולות שלא הייתה לי גישה אליהן קודם לכן".
מה עשית בידע הזה?
"התחלתי לעבוד כמורה בכפר באקה אל־גרביה ולימדתי עברית ואנגלית. הקרבה שלי לערבים ולתרבות הערבית, שהגיעה בעקבות ידיעת השפה, עוררה בי את הרעיון ליזום את התוכנית הזאת.
"הייתי במחזור ב' של תוכנית ההאצה של הכוורת - מיסודם של ג'וינט ישראל וקרנות ביטוח לאומי - והם חיברו אותי לגופים בג'וינט ולהמון אנשים טובים, כמו עמותת ציוני דרך ופטסי לנדא, ולימדו אותנו איך להיות יזמים מקצועיים יותר".
למה דווקא אבו גוש?
"הכפר הזה הוא מסביר פנים כל כך שזה מקום טוב להתחיל ממנו. ראש המועצה קיבל את פנינו בהמון פתיחות, בהכנסת אורחים ובנכונות לארח אותנו בכפר. גם במתנ"ס המקומי נתנו לנו כיתות ופתחו לפנינו את שערי הקהילה".
"כבר גרות כאן 150 משפחות יהודיות", צוחק ג'אבר. "אני לא שולל את האפשרות שיום אחד יהיה כאן מוכתר יהודי".
וזה לא מפריע?
"ממש לא. אהלן וסהלן. אצלנו הערבים מכירים את התרבות היהודית היטב: שירה, מוזיקה, ספרות, טלוויזיה ופוליטיקה, ואתם ממש לא מכירים את התרבות שלנו.
"תוכלו להכיר את זה רק אם תחיו איתנו ותקבלו את המידע ישירות, בלי צנזורה. ותאמין לי שיש כל הזמן צנזורה של בעלי אינטרסים. כשחן הגיע אליי עם התוכנית קודם כול שאלתי אותו אם יש ארגון פוליטי שעומד מאחורי היוזמה. כשהוא הבטיח לי שאין ארגון כזה פתחתי לפניו את הדלת לגמרי".
"אין פוליטיקה בתוכנית הזאת", מבהיר קופרמן. "היא תצליח רק אם תהיה נקייה מפוליטיקה. מגיעים לכאן אנשים מכל קצות הקשת הפוליטית במדינה, והחיבור בין המשתתפים בתוכנית ובינם ובין אנשי הכפר הוא על בסיס אישי ותרבותי וככה זה יישאר".
הממתקים של איברהים
את החיבור המיוחד היה אפשר לראות היטב בשבוע שעבר - בשעת לילה מאוחרת ישבו כמה ממשתתפי התוכנית וצעירים מהכפר באחד מבתי הקפה בכפר, עישנו נרגילה, שתו קפה ובעיקר עודדו את הנבחרת הישראלית במשחק נגד סלובניה.
"הייתה חוויה מדהימה", אומר משה קרמני (27) מבאר שבע, סטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית. "זאת הסיבה שהגענו לכאן. אם עד עכשיו הרגשתי, אם זה בקניון בבאר שבע או באוניברסיטה בירושלים, שאני במקום שבו אני לא מבין מה חלק גדול מהאנשים שמתגוררים איתי באותה מדינה מדברים או עושים, עכשיו הפער הזה מצטמצם. זאת חוויה עצומה לגור כאן, ללמוד יחד, לאכול יחד, לעשות מוזיקה ולהתנדב בבתי עסק בכפר".
איפה אתה מתנדב?
"לי יש מזל גדול. קיבלתי את ממתקי הכפר. אנחנו יושבים שם עם איברהים הבעלים ועם הלקוחות שמגיעים, כי זה מקום מפגש לאנשים רבים בכפר. רק ככה אפשר להכיר אנשים".
מה למדת למשל?
"לפני כמה ימים ישבנו בחנות הממתקים, וחרדי מקריית יערים נכנס כדי להודות לחבר'ה שם שסייעו לאשתו שנתקעה עם האוטו כמה ימים קודם לכן. אם זה היה נגמר בזה, מילא, אבל הוא התעקש להשאיר להם 200 שקלים, והם נעלבו עד עמקי נשמתם.
"זה דבר שלא הייתי שם לב אליו לולא התגוררתי שם והכרתי את האנשים. נעלבתי איתם כי הם באמת עשו את זה מכל הלב. לבחור החרדי לא הייתה כוונה רעה כמובן, אבל אם הוא היה מכיר אותם טוב יותר (והוא גר כמה מאות מטרים מהם), הוא היה יודע שהוא ממש לא אמור להשאיר את השטר הזה".
סאלם ות'עלם
דפנה שיינוולד (24) מרעות, סטודנטית למשפטים שעובדת במשרד המשפטים ביחידה לסחר בבני אדם, היא חלק מהצוות התפעולי של התוכנית לצד קופרמן ורם שטייר.
"מדהים כמה זה מצליח", היא אומרת. "האינטראקציות הללו הן בדיוק מה שחלמנו עליו כשדמיינו את התוכנית. אתמול למשל הייתה פגישה עם ראש המועצה סלים ג'אבר. הוא בא לדבר עם החבר'ה שלנו וביקש מאיתנו לדבר בערבית, והיה מוצלח למדי".
"אני מעבירה קורס מחול לבנות במתנ"ס של אבו גוש", מספרת נעמה פלח, "והייתי צריכה ללמוד את שמות איברי הגוף בערבית. את לא יכולה להגיד לילדה בת תשע מה לעשות עם הברכיים אם את לא יודעת איך אומרים ברכיים בערבית".
"אני מתנדבת במספרה של קייס עם יעקב שפר", אומרת עדי אלייב. "עדיין לא נותנים לנו לעשות תספורות ממש, אבל יש לנו סבלנות".
מה אתם עושים שם?
"קצת מנקים ובעיקר יושבים עם הלקוחות ומדברים בערבית. יש מישהי מקומית שהפכה להיות חברה שלי והחלפנו מספרי טלפון. אני נפגשת איתה שוב היום".
יעקב שפר מחשמונאים לא פילל מעולם שאת חופשת הקיץ שלו מהאוניברסיטה הוא יבלה בעבודת התנדבות במספרה באבו גוש.
אתה בא מיישוב דתי. ההורים שלך לא מתנגדים לפעילות הזאת?
"ממש לא. אני חושב שבעקבות הסיפורים על החוויות שלי הם אפילו די מקנאים בי. לא האמנתי שהשילוב הזה יהיה מוצלח כל כך. האנשים כאן סקרנים לגבינו בדיוק כפי שאנחנו סקרנים כלפיהם. יש כאן הכנסת אורחים מדהימה שלא חוויתי כמוה מעולם".
משהו בתפיסה שלך השתנה בנוגע אליהם?
"ממש לא. זה לא שפעם חשבתי משהו שלילי על ערבים. אתה פשוט לומד להכיר את התרבות שלהם, את השפה וכמובן, איך אפשר בלי מוזיקה. אנחנו שומעים המון מוזיקה ערבית ורואים יחד תוכניות בטלוויזיה. זה עולם חדש".
נישאר חברים לנצח
"אנחנו לא מסתירים את מטרת־העל שלנו", אומר קופרמן. "אנחנו שואפים שההיכרות עם השפה הערבית תגרום למי שלמד אותה להרגיש יותר בנוח במרחב הערבי בישראל. ככה יהיה אפשר להוריד חשדנות וליצור פתיחות כלפי החברה הערבית ואינטראקציות של ממש איתה. ההיכרות עם השפה ועם התרבות הערבית תקדם לכידות חברתית ותיצור הזדמנויות לשיתופי פעולה בין החברה הערבית והחברה הישראלית באקדמיה, בעולם התעסוקה ובכל מרחב משותף אחר".
תשמרו על קשר גם בסיום התוכנית?
"כבר היום הדיבור הוא שנשמור על קשר", אומר אחמד. "אנחנו מתכננים פגישות בכל פעם אצל מישהו אחר".
"לפני כמה ימים הלכנו - מוחמד, אחד המתרגלים שלנו, ואני - לאכול גלידה אחרי הלימודים", מספר משה קרמני. "הוא שילם ולא היה מוכן לשמוע שאחזיר לו כסף על הגלידה שלי. אמרתי לו שאני מוכן להחזיר את הארנק לכיס רק אם הוא מגיע אליי לבאר שבע לראש השנה".
והוא יגיע?
"הוא בהחלט בעניין".
