משפחת חלפון // ראשון לציון
כתב mynet אבי איצקוביץ'//
מפריז לראשון לציון
האנטישמיות בצרפת והרצח ב'היפר כשר', שבו נהגו לקנות כל שבוע, גרמו למשפחת חלפון לארוז מזוודות ולעלות לישראל * "כשהבן שלנו סיים מסלול קרבי הבנו כמה אנחנו גאים להיות יהודים וישראלים"
דוד, 49, איש היי טק
דניאל, 47, מוכרת בחנות רהיטים
א', 20, חייל
לנה, 18, חיילת
סשה, 11, תלמיד
4 צפייה בגלריה
"מבחינתנו לחיות בישראל זה גם לחקור את התרבות של המדינה". משפחת חלפון | צילום מהאלבום המשפחתי
הסיפור שלנו. "דניאל ואני נישאנו לפני 23 שנה בצרפת, אבל הכרנו עוד הרבה קודם, במסגרת החיים המשותפים בקהילה היהודית בצרפת", מספר דוד. "כשפגשתי את ההורים שלה, הם סיפרו לי את הסיפור המשפחתי שלהם. גיליתי שהם גרו בלבנון ולאחר מלחמת ששת הימים עברו לקנדה, שם נולדה אשתי, ומשם המשיכו לצרפת. ההורים שלי נולדו והתגוררו בטוניסיה, עברו לקנדה והתמקמו גם הם בצרפת. כך יצא שההורים שלנו מכירים ועברו חצי עולם כדי להגיע בסופו של דבר לצרפת, למקום שבו הילדים שלהם יכירו ויתחתנו".
העלייה שלנו. "בצרפת היו גילויי אנטישמיות, שתרמו תרומה משמעותית להחלטה שלנו לעלות לארץ. היינו עדים להפגנות ולתקיפות יהודים, והפוליטיקאים לא עשו דבר. הבן שלנו, שלמד בבית ספר יהודי, נהג ללכת עם כיפה על הראש. פעם אחת, בדרכו חזרה הביתה, שני מוסלמים רדפו אחריו תוך איומים על חייו. תרומה נוספת להחלטה היה הפיגוע הרצחני בהיפר הכשר, שבו נהגתי לעשות קניות כל יום שישי. הפעם היחידה שלא הלכתי לשם היה ביום הרצח. הבנתי שזה סימן.
"כשהחלטנו לעזוב שאלתי את אשתי אם היא רוצה שנעבור לקנדה, כי יש לנו שם משפחה. היא לא היססה ואמרה: 'רק ישראל'. כששיתפנו את הילדים הם ידעו שיצטרכו לשרת בצבא, אבל מאוד רצו את זה. כשהבן התגייס לקרבי היה לנו לא קל, אבל לפני חודש, בטקס סיום המסלול שלו, התרגשנו כל כך. באותו רגע הבנו כמה אנחנו גאים להיות יהודים וישראלים".
כדאי שתדעו. "אנחנו עושים הכל יחד עם כל המשפחה. אנחנו משפחה חובבת אמנות, אוהבים ללכת לאופרה ומבקרים הרבה בתל אביב, במוזיאונים ובקונצרטים. מבחינתנו לחיות בישראל זה לא רק ללכת לחוף הים או למסעדות אלא לחקור את התרבות של המדינה. אנחנו גרים כאן ומשלימים את החסר, מבקרים בירושלים ולומדים את התרבות. בקרוב ניסע לטיול משפחתי למצדה ולעין גדי".
ארוחות שישי: "זה הדבר הכי חשוב. אנחנו לא משפחה דתית אבל שומרים על המסורת. כל שישי אנחנו ביחד, עושים קידוש. לפני כן אני הולך עם הילדים לבית הכנסת. אנחנו אוכלים מאכלים חצי טוניסאים וחצי לבנונים, כדי שלא תהיה מלחמת עדות בבית. המטבח חשוב לנו: יש לנו קוסקוס, קישואים עם בשר, מג'דרה ועוד. בסך הכל שומרים על חמשת אנשי המשפחה שלנו בכל ארוחה".
בעוד 10 שנים. "אני לא נביא אבל מקווה שבאותו מקום, ושכולם יהיו בריאים ומאושרים, רק עם נכדים. הבן החייל שלי התחיל לצאת לאחרונה עם מי שהיתה המפקדת שלו בטירונות. הם מדברים על חתונה אז אני מקווה שאולי זה יתחיל משם. בכל אופן נרצה להמשיך להתגורר בראשון לציון, כי ונעים לנו לחיות בעיר הזו".
משפחת דרייפוס / לוד
כתב mynet שי אלבלינג //
צופיה (35), עובדת בחברת NORDISK NOVO
נועם (35), רואה חשבון, מנהל עמותה בלוד העוסקת בחינוך, קהילה, רווחה וחסד
איתן (10), תלמיד כיתה ה' בתלמוד תורה 'מעוז חיים'
שירה והלל (9), תאומות, תלמידות כיתה ד' ב'נעם המאירי'
תמר (7), תלמידת כיתה ב' ב'נעם המאירי'
נטע (4), לומדת בגן מעוז
שחר, עוד מעט בת שנתיים, מעון מעוז
"הגענו ללוד אחרי כמה שנות מגורים בגבעת שמואל", אומר נועם. "מצאנו פה עיר חמה ורב גונית עם הנהגה צעירה ומרחב עשייה אינסופי. זאת עיר שבה החלום הציוני שלנו הופך למציאות".
האתגר שלנו. "היינו רוצים שזוגות צעירים ומשפחות נוספות יעברו לגור בלוד. את המטרה הזאת אנחנו מקדמים בדיבורים ובמעשים. יש לנו תחושה אמיתית של שליחות. אנחנו יודעים שמי שבא לפה, כמונו, עושה משהו משמעותי למענו, למען משפחתו, למען העיר ולמען המדינה.
"לוד היא עיר יהודית וחיות בה אוכלוסיות מכל המגזרים בשכנות טובה. הסוד הוא סובלנות, כבוד הדדי ושיח. אפשר לחיות ביחד בלי לטשטש את ההבדלים, שמאפשרים לכל אחד להיות מי שהוא באמת".
הזוגיות שלנו. "לאחר שבוע של היכרות החלטנו להתחתן", אומר נועם. "אנחנו אומנם הפכים גמורים באופי, אבל נשמות תאומות. אנחנו מודים שלפעמים זה די מאתגר אבל תמיד זה מפרה ומפתיע. כשאנחנו יחד השמיים הם הגבול".
הייחודיות שלנו. "אנחנו משתדלים לראות את הטוב בכל אחד ובכל מצב, עסוקים תמיד עד מעל הראש ומעמיסים עוד ועוד, כמה שרק אפשר, משימות ופרויקטים, אבל נטענים בכל יום מחדש מכל הטוב הסובב אותנו בעזרת השם".
המשפחתיות שלנו. "טוב לנו ושמח לנו, במיוחד ובעיקר כי אנחנו משפחה גדולה וברוכת ילדים. לכל מי ששואל איך מתנהלים מדי יום ביומו עם שישה ילדים קטנים, אנחנו אומרים: 'ילדים זה שמחה'. ואכן, שמח לנו מאוד. אנחנו מתפללים שהם יאירו את העולם בתורה ובמעשים טובים".
כדאי שתדעו. "כזוג, צופיה ואני לעולם לא מתחילים את הבוקר בלי לשתות קפה ביחד, וגם לא הולכים לישון בלילה לפני שאנחנו שותים עוד קפה זוגי, עם שוקולד קטן וטוב לסגירת היום. ברוב המקרים יש מעט מאוד שעות שינה בין שני החלקים האלה".
ארוחת שישי. "אנחנו קוראים לזה 'מעין העולם הבא'. אנחנו וששת הילדים שלנו קנאים מאוד למשפחתיות ולשהות המשותפת. בכל יום שישי אנחנו אוכלים יחד, עם כמה שיותר משתתפים, בשמחה ובהנאה".
בעוד עשר שנים. "דבר אחד בטוח: נהיה פה, בלוד שלנו, ביחד. כל השאר בידי שמיים".
משפחת קריב־קובלון / חולון, בית יהושע
כתבת mynet לימור סימון //
יובל קריב (43), עובד בחברת הייטק
אלי קובלון (36), הורה במשרה מלאה
עדן ובן, בני חודשיים
הכלבה אצ'ה, בת שבע
"אנחנו אוהבים לצחוק על ההיכרות שלנו ולכנות אותה 'סטוץ שהסתבך'", מתחיל קובלון. "הכרנו בצ'אט באינטרנט ב־2005. יצאנו כחודשיים, אבל זה לא התפתח ונשארנו חברים טובים.
"במשך כמעט עשור היחסים בינינו היו אפלטוניים לחלוטין. לפני מספר שנים חליתי במחלת מעיים נדירה והתחלתי לנהל מאבק מול מערכת הבריאות כדי לקבל תרופה מצילת חיים שלא נכללה בסל התרופות.
"באותו שלב האהבה בינינו ניצתה שוב והפכנו לזוג. לאחר שנתיים התחתנו בטקס מרגש מול המשפחות והחברים הקרובים. אחר כך נישאנו בטקס אזרחי בארה"ב. אז גם עזבתי את חולון ועברתי לבית יהושע. בעוד כשנה נעבור לבית שקנינו בקרית טבעון, כי שם נרצה לגדל את הילדים שלנו".
הזוגיות שלנו. "יש לנו בסיס יציב וחזק במיוחד. יש בינינו חברות טובה ואהבה גדולה שנרקמה עוד לפני שהפכנו לזוג. עברנו לא מעט טלטלות יחד, שרק חיזקו את הקשר והפכו אותו למה שהוא היום".
התאומים שלנו. "עדן ובן נולדו בתום מסע פונדקאות בארצות הברית. זה היה מסע מרגש, חיובי, ארוך, יקר ומייגע, שהתנהל רחוק ובארץ זרה. למזלנו הרב צלחנו אותו ללא תקלות וסיבוכים, החל מתרומת הביציות והפרייתן, דרך ההריון הבריא והתקין של צ'ריס, הפונדקאית המקסימה שעזרה לנו להגשים את חלום ההורות, ועד ללידה המרגשת והמדהימה.
"הליך פונדקאות הוא פרויקט יקר שעלותו מגיעה לכ־500 אלף שקל. חיסלנו את כל החסכונות שלנו למען הילדים, והמאבק לשינוי החקיקה הוא בעינינו רלוונטי מתמיד. אין לנו יכולת כלכלית לעבור מסע כזה שוב, ואנחנו זקוקים לתמיכת המדינה כמו כל אזרח ישראלי אחר.
"אנחנו הורים לא פחות טובים, ואולי אף יותר טובים מבחינות רבות. אין סיבה שהזכות למשפחה תימנע מאיתנו".
המשפחה שלנו. "העובדה שנאלצנו להשקיע כל כך הרבה כסף, זמן ואנרגיה בתהליך הבאת הילדים שלנו לעולם גרמה לנו להיות אסירי תודה על הזכות להיות הורים. זה אומר שמאיתנו לא ישמעו את הקיטורים הבנאליים שהורים רבים אוהבים להשמיע".
הייחודיות שלנו. "העובדה שאנחנו זוג הורים גברים מקנה איזושהי ייחודיות למשפחה שלנו. למרות שכשחושבים על זה, אנחנו התגלמות הבנאליות: זוג, שני ילדים וכלבה בבית בפרברים. כולי תקווה שמשפחות כמונו יהפכו לפחות ופחות נדירות בנוף הישראלי"
ארוחת שישי. "אצל הסבתות והסבים משני הצדדים, בתורנות, כל שבוע במקום אחר".
בעוד עשר שנים. "נהיה משפחה רגילה מקרית טבעון. עם שלושה ילדים. לפחות".
משפחת הקיבוץ העירוני / רחובות
כתבת mynet אביגיל קדם //
חשבתם שקשה להחזיק משפחה עם חמישה נפשות? אז תארו לכם איך מתקיימת משפחה שבה חיים ביחד 40 צעירים - זוגות נשואים, יחידים וילדים. איך מתחלקים בהוצאות? איפה גרים? ומה קורה כשיש איזו מחלוקת?
זה מה שקורה ברחוב ויצמן ברחובות, שם מתגוררים בשלושה בניינים צמודים אחד לשני 40 חברי הקיבוץ העירוני. הם חיים בקומונה שיתופית, המשכורות שלהם נכנסות לחשבון בנק אחד, יש להם תקציב לשכר דירה, בריאות וגני ילדים, ויש גם קצבה חודשית לכל אחד, ללא קשר להכנסתו.
ככה זה עובד. איזי (יזהר) כרמון (33), במקור מירושלים, מיקה ברקת (34), במקור מרמות מנשה, ודנית אנג'ל (34), במקור מחולון, הם שלושה מבני 'המשפחה' הקיבוצית.
"קיבוץ המחנכים, אחד מתוך קיבוצים רבים כאלה ברחבי הארץ, קם ברחובות לפני 12 שנה. בהתחלה הדירות היו קרובות זו לזו, אבל בגלל עלויות השכירות נאלצנו להתפזר ברחבי העיר.
"בקיץ האחרון החלטנו לשכור שבע דירות בבניין אחד, שלוש דירות בבניין שצמוד לו ושתיים נוספות בבניין ממול. בסך הכל חיים כאן, ברחוב אחד, כ־40 איש, לא כולל הילדים, בשיתוף מלא, כשבכל דירה יש כמה משפחות", אומרת אנג'ל.
זה הסיפור שלנו. "הייתי חלק מגרעין כששירתתי בנח"ל", מספר כרמון. "בפרק המשימה הגעתי לרחובות והקמנו מסגרות לנוער בקרית משה, שקיימות עד היום. עם השנים הגיעו אנשים נוספים, בוגרי תנועת השומר הצעיר, ובקיץ האחרון עשינו החלטה מודעת ועברנו לגור אחד ליד השני".
איזי גר עם אשתו ובתו יחד עם שותפים נוספים, מיקה גרה עם בן זוגה ובנם ועם שותפה נוספת, ודנית חיה עם בנה הצעיר ועם עוד זוג, הורים לילד. "יש מספר משפחות בקומונה", אומרת ברקת, "ויש מגוון רחב של אנשים. אפשר לעשות בחירה אישית עם מי רוצים להיות".
חשבון הבנק שלנו. "אנחנו 40 חברים, לא כולל הילדים, ופערי השכר לא רלוונטיים, כי אנחנו קיבוץ", מסביר כרמון. "אם אחד מרוויח עשרת אלפים שקל והשני 5,000, הכל נכנס לאותו חשבון, וממנו משולמים כל התשלומים, כולל עלויות הילדים.
"יש לנו גם סידור רכבים שעליו אחראיות שתיים מבנות הקיבוץ. אנחנו עושים הכל יחד, כולל לימודים. "כולנו בוגרי תואר ראשון בחינוך בבית ברל, ועשינו אותו ביחד. חינוך זו המשימה שלנו בחברה הישראלית".
וזה כדאי? "הקיבוץ העירוני הוא הרבה יותר ממשפחה", אומרת אנג'ל. "חצי מחיינו אנחנו יחד. יש פה אנשים שמכירים מכיתה ג'. אני כמעט לא מכירה את עצמי מחוץ לחיים האלה. זה מסע משותף, ממש משפחתי".
"יש אינטימיות מאוד גדולה", מוסיפה ברקת. "יש אהבה ומרקם חברתי. אחרי הרבה שנים זו היכרות עמוקה וקשרים עמוקים.
"מובן שיש גם חיכוכים, כמו בכל משפחה ובין בני זוג, אבל אנחנו עובדים הרבה על הקשרים החברתיים שלנו. בסופי שבוע יש לנו סמינרים ואנחנו לומדים יחד תהליכים חברתיים".
ארוחות והפעלות. "כל שישי יש לנו קבלת שבת משותפת. בכלל, הילדים הם חוליית חיבור חזקה בין כולנו. באוגוסט, כשהם בחופשה, כולנו מתפעלים אותם יחד, וגם מי שאין לו ילדים לוקח חלק. אנחנו נוסעים לטייל והילדים מרגישים כמו אחים".
בעוד עשר שנים. "חזרנו לאחרונה מסמינר שעוסק בנושא הדיור, נושא שמעסיק אותנו במיוחד בימים אלה. כיום שכר הדירה הוא ההוצאה החודשית הכי משמעותית שלנו.
"אנחנו רוצים שיהיה לנו בניין שלם, שיהיה הקיבוץ שלנו ויתאים לחיים שלנו. כרגע אנחנו גרים הכי קרוב שהצלחנו לחלום. ברחבי העולם יש צורות חיים משותפות, ומשפחה כמו שלנו יכולה להוות גם פתרון לבעיית שוק הדיור".
