החלום הגדול של רחלי לוגסי, 40, מנס ציונה הוא להגיע לפסגת האוורסט בריצה, לנעוץ את הדגל ולהגיד: "אני האשה השחורה הראשונה שכבשה את ההר".
למה זה כל כך חשוב לך?
"זה אתגר שאני חייבת לצלוח, להיות הראשונה, לפרוץ דרך, לסמן מטרה ולשמש השראה לנשים אחרות".
עד שזה יקרה, לוגסי ממשיכה לסמן וי על מרתונים, תחרויות אולטרה וטיפוס הרים, לגמוא אלפי ק"מ ברגליים קלות ולסחוף אחריה אחרים. לפני שבוע השלימה בהצלחה, על הדרך, ריצת 70 ק"מ מנחל כזיב עד קיבוץ חוקוק.
בלי הפסקה?!
"הפסקה? מה פתאום הפסקה?".
למה שמישהו ירצה לרוץ 70 ק"מ?
"כי כשמסיימים מרחק כזה יש הרגשה מעולה שקשה לתאר במילים".
עד לפני תשע שנים לוגסי לא עסקה בפעילות גופנית משום סוג. "התרוצצתי בין עבודות ועישנתי שתי חפיסות מרלבורו אדום ביום. בפעם הראשונה שהגעתי לשיעור ניסיון בקושי הצלחתי לנשום. סחבתי בכוח קילומטר מסכן, סיימתי בדמעות ונשבעתי שלא אחזור. אחרי יומיים חזרתי. משהו באתגר הזה, בפריצת הגבול של עצמך, בהמרצת הדם, בהנעת הגוף, גרם לי להתאהב".
מאז היא ממשיכה לרוץ בלי הפסקה. לפני שנה טיפסה במשך תשעה ימים אל פסגת הקלימנג'רו, לגובה של 5,895 מטר. "500 מטר לפני הסיום אחד המטפסים חטף התקף לב ומת במקום לנגד עיניי", היא אומרת, "המראה הזה מלווה אותי עד היום. לקח שלושה ימים להוריד אותו למטה".
זה הכניס אותך לחרדה, שגם לך זה עלול לקרות?
"זה יכול לקרות לכולם. אנחנו לוקחים את זה בחשבון, לכן מתאמנים, אבל תמיד יש הפתעות שעלולות לקרות בדרך".
תשעה אחים ועוד 17
היא נולדה במחוז גונדר שבאתיופיה ועלתה לישראל בגיל 14. "אני מספר שתיים לפני הסוף", היא מדרגת את מיקומה במשפחה. "לאבא שלי יש בסך הכל 27 ילדים משלוש נשים שונות".
וואו.
"זה לא כזה נדיר במשפחות אתיופיות. בזמנו זה היה מקובל מאוד. אבי, גנטו טמסה, 90 פלוס, הוא אדם מיוחד במינו, איש מעורר השראה וראוי להערצה. אמא שלי היתה אשתו השלישית. הוא התחתן איתה כשהיה בן 34 והיא בת 14, ונולדו להם תשעה ילדים. יש ביניהם אהבה גדולה עד היום. בשבט שלנו יש מאות אנשים, חלקם גרים בארץ וחלקם בחו"ל, ומדי פעם חלקנו נפגשים. לפני שנתיים עשינו כינוס משפחתי גדול, שכרנו אוהל ענק וכולם הגיעו — האחים, האחיינים, הנכדים, הנינים. אבא שלי התרגש עד דמעות. בסוף המפגש הוא אמר, 'עכשיו אני יכול למות בנחת'".
החיים בגונדר, אומרת לוגסי, היו טובים. "אמא היתה עקרת בית, ואבא עבד בחברת החשמל המקומית והיה פעיל של ארגון הג'וינט. הוא סייע בהעלאת יהודים לארץ, השתתף במבצע שלמה וישב בכלא כאסיר ציון. הוא שוחרר ביום שנולדתי".
מה את זוכרת מהילדות?
"היה לנו בית גדול עם שומר ומבשלת. אבא עבד, אמא גידלה אותנו, והבית היה מוקד עלייה לרגל. החברים שלנו היו יהודים ומוסלמים, ומעולם לא התביישנו ביהדות שלנו. ידענו שארץ ישראל קיימת וצריך להגיע אליה. במשך השנים חלק מבני המשפחה עלו לארץ, גם חלק מהאחים שלי. הם היו שולחים לנו בגדים מישראל, וכולם הסתכלו עלינו בהתפעלות. לבית הספר הפסקנו ללכת כשהרגשנו אנטישמיות. עזבנו את הבית בן יום. נסענו בחשאי לאדיס אבבה ומשם לארץ".
לא פשוט להיפרד מכל המוכר בגיל 14 ולצאת אל הלא נודע.
"לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. הגעגוע לאחים שלי שכבר חיו בארץ היה גדול, והבנתי שיש מקום טוב יותר. לא עסקנו ברגשות ובתחושות. לפני כמה שנים נסעתי עם אחי לטיול שורשים, הגענו לבית שבו גדלתי ופגשתי את השכנים. חלק מהילדים שגדלו איתי בשכונה מתו, וחשבתי לעצמי שגם אם היה שם טוב, עם פשטות והרבה טבע, אני לא יודעת מה היה קורה איתנו אם היינו נשארים שם. אתיופיה היא מקום קשה".
מקבעים את הקיפוח
אחרי שנת התאקלמות בארץ קנו הוריה של לוגסי דירה בנס ציונה. "היינו המשפחה האתיופית השנייה בעיר", היא אומרת. "נכנסתי לתיכון, לכיתה י"ב, בפער גדול מאוד. הייתי האתיופית היחידה בכל בית הספר".
בעייתי?
"לא הרגשתי בשוני, הרגשתי שאוהבים אותי ורוצים בחברתי דווקא בגלל שאני אחרת ומעוררת סקרנות. קיבלתי תמיכה גדולה מהמורים, הם באמת עזרו לי להתאקלם. לא הרגשתי הפליה או גזענות, לא אז ולא היום".
איך את מסבירה את זה?
"זה עניין של איך אתה תופס את החיים ומגיב אליהם. אם יש לך ציפייה שיתנו לך ויעשו בשבילך, ההרגשה שמפלים אותך תהיה הקול הדומיננטי בחיים שלך. אם אתה מבין שאת הכל תוכל להשיג בעצמך, בלי קשר לצבע או למוצא אלא להיותך אדם בוגר שיש לו אחריות, החיים שלך יהיו בידיך ולא תרגיש הפליה או שוני. אין עדה שלא חוותה גזענות, הפליה ואי־שוויון. הדור המבוגר שהגיע לארץ סבל מהסטיגמה והרגיש נחות ולא שייך. הדור החדש נולד לתוך הרגשת הקיפוח, ההפליה והתסכול, וזה מוביל את הנוער לברוח לאלימות, לאלכוהול ולסמים במקום להתמודד עם המצב".
כלומר?
"במקום לחנך אותם להתעקש על החיים שלהם מקבעים את הרגשת הקיפוח. אנחנו מפולגים בתוך העדה במקום להיות יחד, לייצר כוח מסיבי כמו שיכולנו לייצר בהפגנה, נוצרו בתוך העדה פלגים ושיח אלים. אני חושבת שבמקום זה צריך להתמקד ביתרונות ואותם להצמיח. למשל, אנחנו טובים מאוד בריצה, זה בגנים שלנו. יש בארץ המון יוצאי אתיופיה, אבל בכל המרוצים אני כמעט היחידה. בשנים האחרונות הצטרפו יותר גברים, ובכל זאת יחסית זה מעט".
ולמה זה?
"בגלל חוסר מוטיבציה לעשות למען עצמך. בגלל הציפייה שיעשו למענך. אני חונכתי לעשות למען עצמי כי אף אחד לא יעזור לי. בגיל 14 יצאתי לעבוד כדי לעזור להורים בפרנסה וכדי להרגיש עצמאות כלכלית".
בצבא שירתה לוגסי כחיילת האתיופית היחידה בפלוגת מג"ב. "תמיד הייתי היחידה ותמיד הרגשתי שזה מקנה לי ייחודיות", היא אומרת. "כשהשתחררתי עבדתי בנתב"ג, עשיתי קורס איפור מקצועי, עבדתי בנדל"ן, באיפור, במה לא. אני היפראקטיבית עם הפרעות קשב, ממצה מהר ועוברת הלאה, חייבת להיות בתנועה כל הזמן".
את בעלה, ירון לוגסי, חצי מרוקאי חצי אשכנזי, הכירה לפני 17 שנים כשהגיעה לתקן אצלו את רכבה. "אף פעם לא יצאתי עם אתיופי, גם בן הזוג שהיה לי לפני ירון היה לבן, אולי בגלל שבכל המסגרות שבהן ביליתי הייתי השחורה היחידה".
איך קיבלו את זה בעדה?
"שנים רבות הקשר שלנו היה בסתר, היינו בין הראשונים שנישאו נישואי תערובת. בשני הצדדים היה קושי, אבל אחר כך קיבלו את זה כי ראו שטוב לנו, שהוא מכבד אותי ואת המשפחה. היום יש אצלנו כל העדות במשפחה, יחסית אנחנו ליברלים".
תחליף לריטלין
לפני תשע שנים, כאמור, נכנסה הריצה לחייה. "הייתי באימון במכון כושר כששמעון אזולאי, מאמן כושר וריצה, אמר לי, 'את חייבת לבוא להתאמן אצלי'. מק"מ אחד שבקושי שרדתי מצאתי את עצמי רצה 10 ק"מ, ומשם המשכתי למרתונים. אחרי פחות משנה כבר רצתי את מרתון טבריה, 42 ק"מ".
מלבד חופשות קצרות בגלל הלידות של שני בניה לוגסי אינה מפסיקה לרוץ: חצי אמסטרדם, מרתון פריז, מדריד, אולטרה בשווייץ ובמרוקו ובעקבותיו את האולטרה מרתון האתגרי ב'קומה הראשונה' באוורסט: "זה היה אתגר שהלכתי עליו בכל הכוח", היא אומרת. "התחלתי ברצף אימונים בווינגייט, בטיפוס על הרי ירושלים ובכל מה שאפשר לדמיין. הייתי חלק ממשלחת שהיו בה 15 משתתפים. במשך שבועיים טיפסנו מכפר לכפר ובכל נקודה שהינו כמה ימים כדי להסתגל לאוויר הדליל ולתנאי האקלים המשתנים. היה שלג, היו מפולות, זו היתה חוויה שהשאירה לי טעם של עוד".
לוגסי אינה עוצרת. היא רצה בכל יום, לעתים פעמיים ביום, וגם מלווה קבוצות ריצה כתחביב. "אני לא רוצה להפוך את זה למקצוע, מעדיפה לעזור למי שרוצה לרוץ מתוך אמונה שהריצה היא כלי נכון לחיים. אותי היא גמלה מריטלין שצרכתי בכמויות. הריצה מרגיעה אותי, גורמת לי להרגיש עד כמה אני חזקה. היא גם עשתה ממש טוב לבית, אני אמא פחות עצבנית ויש לי אנרגיות טובות והמון שמחה".
