עינת ויצמן כבר כמעט אינה משחקת. היא גם לא מוזמנת לאודישנים. דעותיה השמאלניות מרתיעות לא רק חלק נכבד מהצופים, אלא גם במאים ומפיקים. "התיאטראות סגורים בפניי", אומרת מי שהיתה שחקנית מצליחה ומחוזרת בעבר.
"אני לא משחקת היום למרות שאני רוצה ומקווה לשחק. הייתי הולכת לאודישנים אם היו מזמינים אותי, אבל אני יודעת שלא ייקחו אותי. כשהסרט 'שושנה חלוץ מרכזי' יצא נפתחו דפים בפייסבוק עם קריאה להחרים את הסרט כי אני משחקת בו".
דפי הפייסבוק היו רק הפרומו לסערות שבאו בעקבותיהם: בשנה שעברה ביקשה ויצמן להעלות את המחזה "אסירי הכיבוש" בפסטיבל עכו. ראש העירייה שמעון לנקרי התנגד, המנהל האמנותי אבי גיבסון התפטר, שרת התרבות מירי רגב הציעה לה להציג ברמאללה, והטוקבקים הוטחו בפניה של ויצמן במלוא התלהמותם.
נבהלת?
"כן. היו הרבה הודעות שנאה, איומים והתראות. אמרו לי שאני טינופת ואיחלו לי אונס, מוות ולינץ', אבל היו גם תגובות תמיכה שחיזקו אותי".
איך המשפחה שלך מתמודדת עם זה?
"יש לי שתי בנות (בת שבע ובת עשר), וההתקפות כוונו גם אליהן. ילדים הציקו להן. הבת הקטנה שאלה אם מישהו יעשה לנו משהו בגלל שאני אוהבת ערבים. לילדה הגדולה אמרו שאמא שלה תומכת במחבלים. אני מסבירה להן שאני מתנגדת לכיבוש ומנסה ליצור מודל אחר. אני מחזקת אותן ועל ידי כך את עצמי".
המחיר שאת משלמת אינו כבד מדי?
"אני מוכנה לשאת על כתפיי את המחיר הכבד והקשה כי זו הדרך היחידה שבה אני מסוגלת ללכת. אני לא יכולה ליהנות ממנעמי תל אביב, לשלם מס שפתיים של התנגדות נכונה. כדי להילחם למען שוויון יש לקחת בחשבון שצריך לשלם מחיר".
שיחות במקום מכתבים
למרות הדלתות שנסגרו בפניה, ויצמן אינה מתייאשת. בעת האחרונה היא סיימה את כתיבתו של המחזה "אסירי הכיבוש", שהסעיר את הרוחות בעכו. "במבט לאחור פסילתו היתה לטובה", היא אומרת. "במקור הוא היה אמור לתאר את תנאי הכליאה על סמך מכתבים ששלחו אסירים ביטחוניים מהכלא, אבל בגרסה הנוכחית הסתמכתי על פגישות אישיות שלי איתם".
מה גרם לשינוי?
"הבנתי שזאת טעות להתבסס על מכתבים שהשב"כ והשב"ס מצנזרים, פגישות פנים אל פנים עדיפות. בגלל הפסילה האסירים שמעו עליי ונוצרו קשרים".
איפה פגשת אותם?
"בארץ וגם בגדה. הם אירחו אותי בבתים שלהם, לפעמים במשרדים, מדי פעם בבתי קפה. הפגישות היו ארוכות מאוד וכללו קריאה וכתיבה משותפות והמון שיחות שגלשו כמובן לדברים שמעבר למחזה. הם בעצם כתבו אותו, אני נתתי הכוונה והובלתי את המבנה. נוצר בינינו חיבור עמוק שנותן תקווה לשותפות אמיתית".
מה הם סיפרו לך?
"על מחשכי הכלא ועל התנאים הקשים: אסור להם להחזיק טלפון. זכויות הביקור מוגבלות. הטיפול הרפואי לקוי. שלל עבירות על כל אמנה וחוק של זכויות אדם וזכויות אסירים".
באחת הפעמים, מספרת ויצמן, היא הגיעה לביתו של אסיר משוחרר טרי. "הוא חיכה לי בביתו, השולחן היה ערוך יפה, היו עליו שתייה וכיבוד ומחברת שורות חומה רגילה. התיישבנו, וקודם כל הוא הראה לי את המחברת. הוא פתח אותה וסיפר לי שזו המחברת האחרונה שכתב בכלא. היא היתה מלאה אותיות צפופות בכתב ידו. בין כל השורות המלאות ערבית בלטו שתי מילים שנכתבו בעברית: עינת ויצמן. הוא אמר לי, 'כתבתי את שמך במחברת שלי אחרי שקראתי עלייך בכלא. השם שלך נתן לי תקווה'.
"האינטראקציה עם האסירים היתה מלאת כבוד. גיליתי אנשים מלומדים שיש להם תובנות מעניינות לגבי מאבקי שחרור בהיסטוריה. זה היה תהליך לימודי בשבילי, לגעת בלב ההתנגדות לכיבוש, ללמוד מהאנשים ששילמו את המחיר הכי קשה. לשמוע את הפרטים הקטנים והאיומים, הסיפורים מסמרי השיער, האכזריות, המאסרים הארוכים. למדתי הרבה על מנגנוני החקירות וחשבתי מה אני הייתי עושה במקומם. האם הייתי עומדת בזה? עד היום אני מתעוררת מסיוטים בלילות מכוסה זיעה קרה ונזכרת מחדש בסיפורים על הצינוק והחקירות הקשות".
אין לך בעיה להזדהות עם אסירים ביטחוניים שיש להם דם על הידיים?
"אני מתנגדת לכל אלימות מכל צד, אבל לא בזה המחזה עוסק. אני מציגה את התנאים, והם שווים לכל האסירים הביטחוניים, ללא קשר אם רצחו או נתנו סטירה לחייל. יש כ־6,500 אסירים פוליטיים בבתי הכלא הישראליים, רק 8.5 אחוזים מהם נושאים עונש בגלל התנגדות אלימה. כל השאר נמצאים שם בשל מעשים לא אלימים כמו ארגון הפגנות ופרסום פוסטים בפייסבוק".
עשית הבחנה כלשהי ביניהם? נמנעת מלתת במה לאסירים שהיו מעורבים בפיגועים ורצחו חפים מפשע?
"אני לא עושה הבחנה ביניהם, אני לא בית משפט. אף פעם לא שאלתי 'למה ישבת בכלא', כי ההצגה עוסקת בתנאי הכליאה ששווים לכולם".
דרושים: 50 אלף דולר
את יום העצמאות חגגה ויצמן בדרכה שלה. "את הטקס לא ראיתי כי אני לא שותפה לחגיגות", היא אומרת. "אני לא מרגישה שיש מה לחגוג. בערב, כמו בכל שנה, הייתי באירוע שבו מתכנסים אנשים שלא חוגגים את ההמולה מסביב ושרנו שירים פוליטיים".
בדרכה שלה היא גם פנתה לגיוס המונים כדי לגייס 50 אלף דולר, הסכום הדרוש לה להעלאת המחזה שלה. שלא כמו אמנים מקומיים שפונים להדסטארט, ויצמן בחרה באתר גיוס ההמונים הבינלאומי אינדיגוגו. בינתיים גויסו כ־7,000 דולר מהסכום שביקשה. אחד התורמים היה המוזיקאי בריאן אינו, מתומכי בי־די־אס.
את מרגישה בנוח עם תרומות של תומכי בי־די־אס?
"התרגשתי מאוד מהתמיכה הנדיבה של אינו. הכסף יעזור לי בתרגום ההצגה לאנגלית. בכלל, קיבלתי המון תמיכה. בנורווגיה רוצים להעלות את ההצגה, ויש גם מגעים עם תיאטראות ביפן, בהולנד ובשווייץ".
מעציב אותך שבארץ לא היה לך שום סיכוי להצליח בגיוס המונים?
"הקמפיין מתורגם לעברית, הוא פונה גם לארץ וגם לעולם. מחצית התמיכה דווקא הגיעה מהארץ, מאנשים שחופש הביטוי חשוב להם והם נלחמים למען הזכות להשמיע דעה. מעציב אותי שבישראל הפסיקו להתעניין באוכלוסייה נטולת זכויות אדם. אני עוד לא ויתרתי, זאת החברה שלי ואיאבק נגד הבורות, גם אם אצטרך לעשות את זה באמצעות מימון זר. אני משלמת מחיר מודע מבחירה. אני לא קורבן ולא מתמסכנת".
לא בריא להיות מפורסם
ויצמן עוסקת כיום בכתיבה ובימוי, לאחר שנאלצה לוותר על קריירת משחק שנראתה מבטיחה. בגיל 22 נחשבה לכוכבת כשגילמה את אחד התפקידים הראשיים בסדרת הטלוויזיה המצליחה "הפוך". משם המשיכה לתפקידים ראשיים, בין השאר בסרטים "אהבה קולומביאנית" ו"מבצע סבתא" ושיחקה בתיאטרון הקאמרי כשלוש שנים.
בד בבד רכשה השכלה אקדמאית רחבה. היא בעלת תואר ראשון באמנות רב־תחומית ושני תארים שניים מאוניברסיטת תל אביב, במחקר תרבות ובתקשורת פוליטית.
"היה לי חשוב לרכוש דעת", היא אומרת. "רציתי שבמקביל למשחק יהיה משהו שיפקס אותי, כי אצל שחקנים בדרך כלל הפוקוס הוא על עצמם. להיות מפורסם זה לא מאוד בריא ולא טבעי. כולם בוחנים אותך, ואתה מאבד את הפרטיות. מקבלים במקצוע הזה שכרון כוח ואז נחבטים במציאות".
ויצמן, תושבת תל אביב, גדלה בחיפה להורים מהשמאל הליברלי. גם שני אחיה, שחיים בלונדון, הם בעלי אוריינטציה פוליטית מובהקת. אייל הוא אדריכל, מרצה באוניברסיטת לונדון ובעל מכון מחקר שמפענח זירות פשע שקשורות להפרות זכויות אדם. הוא תומך בבי־די־אס ובין השאר כתב את הספר "ארץ חלולה: הארכיטקטורה של הכיבוש הישראלי". אחותה הצעירה, אליאן, מלמדת מדעי המדינה באוניברסיטה בלונדון ופעילה פוליטית.
לא חשבת לעזוב את הארץ כמוהם?
"אני אוהבת מאוד לגור פה ולא רואה סיבה לעזוב. צריך להיאבק מבפנים לשינוי המקום".
גם בעלה, עו"ד איתן דיאמונד, הוא פעיל זכויות אדם. עד לא מכבר עבד כיועץ משפטי ב'יוניסף', קרן הסיוע למען ילדים של האו"ם, והיום כותב דוקטורט במשפט וזכויות אדם.
את לא מרגישה החמצה? יכולת להיות שחקנית עסוקה ומצליחה היום.
"ההחמצה היחידה שלי היא שלא התחלתי לביים קודם".
תשורה מהשאהידית
סערת "אסירי הכיבוש" אינה המהומה הפוליטית הראשונה, וכנראה לא האחרונה, שוויצמן מייצרת. אחת מהן התרחשה בתיאטרון יפו כשארגנה "אירוע סולידריות" למשוררת דארין טאטור שפרסמה פוסטים בפייסבוק, והבולט שבהם היה שיר שביטאה בו את רצונה להיות שאהידית. טאטור נמצאת במעצר בית כשלוש שנים משום שהואשמה בהסתה לאלימות ובתמיכה בארגון טרור. היא גם רוקמת ארנקים בעבודת יד שיוענקו במסגרת אחת התשורות בגיוס ההמונים באינדיגוגו. "אנחנו בקשר חברי ואני מבקרת אצלה מדי פעם", אומרת ויצמן.
הבעת הזדהות עם מי שמצהירה על רצונה להיות שאהידית.
"כולם מפרשים את המילה שאהיד כרוצח וטרוריסט, אבל זו טעות בתרגום. משמעות המילה היא להיות חלל או קורבן. בערב שארגנתי נערך דיון בשאלה מהי שירה ואם היא משוררת. רצו לערב את המשטרה ולסגור את התיאטרון, אבל הכל נגמר בלא כלום כי אין עילה".
איך את עומדת מול כל המתקפות?
"אני פגיעה, לא חזקה, והמצב לא פשוט לי, אבל לא אחזור בי מדעותיי. אני מאמינה שבמצב הנוכחי אין לי ברירה אלא לפעול. המצב כל כך קיצוני שהוא דורש להשמיע קול. החובה שלי היא ליצור חומה והתנגדות למה שקורה כאן, להקשיב לצד השני, להביא את הקול של המושתקים ולשפוך אור על מה שקורה בחושך".
למרות שויצמן משמשת דגל אדום לבימאים ולמפיקים, היא לא יושבת בבית ובוכה על מר גורלה. "המחזות שלי אמנם לא מועלים בארץ, אבל מועלים בחו"ל מדי פעם", היא אומרת, "אני מלמדת בשני בתי ספר למשחק, משחקת בהצגת הפרינג' 'המלט משין' בתאטרון תמונע וגם שיתפתי פעולה עם עמוס גיתאי בסרט 'רבין, היום האחרון' ובהצגה 'כרוניקה של רצח'".
היום היא עסוקה, כאמור, בקמפיין הגיוס. "אני מעריכה כל תרומה, גם אם היא קטנה, להרחבת חופש הביטוי כדי להאיר את הפינות החשוכות של הכיבוש", היא אומרת. "היום כמעט כל מי שמשמיע קול ביקורתי נדחק החוצה. עולם התרבות הפך לשדה קרב. המדינה מנצלת את התלות בתמיכה שלה כדי להפעיל לחץ ולהשתיק קולות שהיא לא רוצה לשמוע, וכמעט כולם מיישרים קו. יש הרגשה שמנסים לזרוע פחד כדי שאיש לא יעז לצאת מהשורה, אבל אם תהיה קונטרה אמיתית אי אפשר יהיה לצנזר ולהפחיד".
את מרגישה בודדה במאבק שלך?
"תלוי. מצד אחד קשה לי לראות אמנים שמאלנים שאומרים משהו שהם מאמינים בו ואז מתנצלים, או אנשים שמתנגדים למה שקורה כאן, אבל שותקים ומתקרנפים. מצד שני, נוצרו לי חברים חדשים פלסטינים שנותנים לי כוח והשראה".
יש משהו שאת מצטערת עליו?
"אני מצטערת שאני לא יכולה לעשות יותר ולהשפיע יותר".
אחרי כל המאבקים האלה את עדיין אופטימית?
"מאוד. אני אוהבת את המקום הזה ואת האנשים שחיים פה. העשייה שלי ממלאת אותי אופטימיות, אני חושבת שיכולה להיות פה אלטרנטיבה ראויה לחיי שיתוף ושוויון אמיתיים".
