במהלך ההפגנה הגדולה נגד גירוש הפליטים מהארץ, פרופ' גליה צבר, נשיאת המרכז האקדמי רופין, שהתה בחו"ל. משם שלחה איגרת לסטודנטים במדרשה. "כתבתי להם על המחקרים שעוסקים באיוולת הגירוש וביקשתי שיגבשו בנושא עמדה רציונלית ולא רגשית", אומרת צבר, שחוקרת את תחום ההגירה למעלה מעשרים שנה.
במרכז האקדמי רופין שבניהולה, פועל המכון היחיד בארץ לחקר הגירה ושילוב חברתי. כשהיא יוצאת נגד מדיניות גירוש הפליטים היא מנטרלת, לדבריה, את הרגש, המוסר וההומניזם לטובת עובדות. "אני מתמקדת במניעים רציונליים, מבוססי מחקרים, ועדיין לא מצליחה למצוא היגיון בגירוש", היא אומרת.
"כולם יכולים להרוויח מכך שהפליטים לא יגורשו. יש כאן איוולת כלכלית. אותה יד שחותמת על גירוש מבקשי המקלט חותמת על הבאת 6,000 עובדים זרים, שחלקם יישארו כאן. שוק העבודה בארץ נשען על כ־200 אלף עובדים זרים, ומבקשי המקלט יכולים להיות תוספת מבורכת".
איך הרגשת כשהתקבלה החלטת בג"ץ על הגירוש?
"אנשים צריכים להבין שמה שמופנה כלפי האחר יכול להיות מופנה גם כלפיהם. אני מנסה למצוא נקודות אור במצב. זו הפעם הראשונה שיש התארגנות אזרחית חוצת גבולות. ראשי המשק הבכירים, הקיבוצים והמושבים יצאו בקול נגד הגירוש, וקמה תנועת 'מקלט ישראל', שמציעה לארח מבקשי מקלט ולהסתיר אותם. אלו פעילויות שלא ראינו לפני כן".
לבנים לא מתנשאים
צבר (55), תושבת תל אביב, נשואה בפרק ב' למנכ"ל חברת 'פרומול' עופר שחטר ואם לחמישה. עד שנת 2016 השתייכה לסגל אוניברסיטת תל אביב, כפרופסורית בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה ועמדה בראש התוכנית ללימודי אפריקה. את דרכה המקצועית החלה בחקר יהודי אתיופיה, המשיכה לחקור יחסי דת ומדינה באפריקה והיבטים של מגפת האיידס. ב־22 השנים האחרונות היא עוסקת בהגירה. היא ביקרה עשרות פעמים באפריקה לצרכי מחקר, כולל שהות של חמש שנים בקניה. "הייתי תמיד בין הראשונות שנכנסו לשדה מחקרי חדש, כדי לחקור שאלות שלא נשאלו קודם", היא אומרת.
מה פתאום אפריקה?
"הגעתי ללימודי אפריקה במקרה, כחוג נוסף ללימודי המזרח התיכון. כסטודנטית בת 22 נסעתי לראשונה לאתיופיה וזו היתה חוויה מכוננת. במהלך מבצע משה לקחתי יהודים מצפון אמריקה וקנדה, שהיו בין מממני המבצע, כדי להפגיש אותם עם יהודי אתיופיה. במקביל העברתי ליהודים כסף ומידע שיעזרו להם לעלות לארץ.
"הנסיעה שרטה אותי לכל החיים. ראיתי רעב, מחנות פליטים ומלחמת אזרחים, ומצד שני כמיהה של יהודי אתיופיה להגיע לישראל. רציתי להבין את המקום הזה. חזרתי לארץ והפכתי פעילה בעמותות לקליטת יהודי אתיופיה".
זה לא היה מסוכן?
"אתיופיה היתה אז תחת המשטר האלים של מנגיסטו, וכמעט שלא הגיעו אליה תיירים. זה היה מסוכן. היה עלינו פיקוח הדוק מאוד. גם בנסיעות האחרות שלי לאפריקה, למשל, כשחייתי בקניה תחת משטר רודני, היו סיטואציות פחות נעימות ואלימות, כמו אנשי צבא חמושים שהסתובבו לידנו, או כשהופעלו אמצעים אלימים בהפגנות שנכחתי בהן לצרכי מחקר".
בשנת 1997 עברה צבר להתגורר בקניה ועמדה בראש קבוצת מחקר בינלאומית שבדקה את התפשטות האיידס באפריקה. "אנשים חשבו שאני משוגעת", היא מודה. "ניסיתי להבין ממה נבעה ההתפשטות המהירה כל כך של האיידס באפריקה. לא הסתפקתי בתשובה הפשטנית שהם מקיימים יחסי מין לא מוגנים. מצאתי שההתנהגות המינית שם נשענת על מערכות חברתיות, תרבותיות ודתיות. לדוגמה, חוסר יכולת של הנשים לנהל משא ומתן על מין מוגן, אמונות דתיות שרואות במין עם ילדות אמצעי לריפוי מחלות ועוד".
איך היה לחיות באפריקה?
"המשפחה באה איתי, חיינו בתנאים מצוינים והתחברנו לאנשים ולחיים שם. לא היינו לבנים מתנשאים. אמנם לא שכחתי שאני האישה הלבנה, המשכילה והפריבילגית, אבל אני סקרנית ואוהבת אנשים, וזאת נקודת התחלה טובה להתחבר. תמיד נתתי גם חזרה ולא רק לקחתי כחוקרת - מידע, תובנות והישגים אקדמיים, באמצעות פעילות בארגונים חברתיים וגם ברמה האישית. חלק מנשואי המחקר שלי הפכו לבני ביתי ולחברים".
במשך השנים התנדבה צבר בארגונים שונים, ביניהם בפרויקט איידס ירושלים, בתנועה ליהדות מתקדמת, במוקד הסיוע לעובדים זרים ועוד.
לפני כעשרים שנה החלה לחקור את קהילת מהגרי העבודה האפריקאים שהגיעו לישראל בשנות ה־80 וה־90, שרובם גורש מהארץ ומיעוטם עזב מרצון. בהמשך עברה לחקר גל ההגירה של מבקשי המקלט האפריקאים בישראל, ופרסמה עשרות מאמרים ושישה ספרים בנושא, ביניהם "לא באנו להישאר". בזכות הישגיה בתחום פגשה את הדלאי לאמה, שהעניק לה פרס על עשייה מדעית שמביאה לשינוי חברתי בעולם. היא הישראלית הראשונה שזכתה בפרס.
איך היתה הפגישה עם הדלאי לאמה?
"לא תיארתי לעצמי עד כמה אתרגש במפגש אחד על אחד איתו. לא הייתי מוכנה לחוויה חזקה כל כך ולתחושות הפיזיות שעברתי. לא האמנתי שזה יקרה לי. אני לא חסידה שלו ולא בודהיסטית, אבל אולי מה שאומרים עליו נכון. היה בפגישה הזאת משהו חזק שנבע ממנו וסחף אותי".
לא עוצמים עיניים
לפני שנתיים מונתה צבר לנשיאת המרכז האקדמי רופין. "בין היתר אנחנו מכשירים סטודנטים לתואר שני במחקר ובעשייה חברתית, בניסיון להביא לשינוי חברתי. אנחנו המקום היחיד בארץ שלא עוצם עיניים בנושא ההגירה", היא אומרת בגאווה לא מוסתרת.
כיום חיים בארץ כמאתיים אלף זרים, שרובם הגיעו לארץ כדי לעבוד. לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה יש כאן כ־88 אלף עובדים זרים עם אשרה, בעיקר מסין, תאילנד והפיליפינים, כ־18 אלף ללא אשרה, כ־37 אלף מבקשי מקלט מאריתריאה וסודן וכ־74 אלף תיירים ללא אשרה ממדינות ברית המועצות לשעבר.
רק 12 מבקשי מקלט זכו למעמד פליט בארץ, כלומר 0.0037 אחוז בלבד מהבקשות שהוגשו. "ישראל לא רואה בעצמה שותפה אפילו בצורה שולית באחריות שלוקחות מדינות המערב על קליטת פליטים. יוון ענייה מאיתנו והרבה פחות יציבה, ואחוזי ההכרה שלה בפליטים גבוהים פי עשרה. בסקנדינביה יש עשרות אחוזי הכרה בפליטים. כשפותחים מדינה למהגרי עבודה, צריך לקחת בחשבון שחלקם יישארו".
לדברי צבר, אף שרוב מהגרי העבודה שחזרו לארצם הסתדרו כלכלית, הסיפור שונה כשמדובר במבקשי מקלט שברחו מארצם בגלל סכנה לחייהם. "מבקשי המקלט מסודן ומאריתריאה לא יכולים לחזור לבתיהם, כי נשקפת סכנה לחייהם. המדיניות של ישראל היא לשלוח אותם למדינה אחרת באפריקה. אין להם די משאבים להתמודד עם המעבר. רובם חוזרים למעגל הפליטים וחלקם אף מתים בדרך".
בג"ץ קבע שעל המדינה לדאוג לעתיד המגורשים במדינה השלישית.
"הוכחנו במחקרים שאחרי הגירוש אין מנגנון שמגן עליהם. בישראל הבטיחו להם שהם יוכלו למצוא עבודה ויזכו בסיוע של האו"ם, אבל זה לא קרה".
מה אומרים מבקשי המקלט?
"בשנה האחרונה, בעקבות מה שעלה בגורל אלה שעזבו לרואנדה ואוגנדה, הם מבינים שעדיף להם לשבת בכלא, אבל לפחות להישאר בחיים. אני מקווה שלא נגיע לידי כך שהמדינה תעלה על מטוסים אלפי אנשים אזוקים בידיים וברגליים, ושנמצא פתרון הולם להשארתם בישראל עד שהמצב במולדתם ישתפר. בכלא סהרונים יש 3,000 מקומות. אם כל מבקשי המקלט יסרבו לגירוש ויבחרו בכלא, מה תעשה המדינה? תשקיע עשרות מיליוני דולרים במתקני כליאה כמו 'חולות'?".
המצוקה בדרום תל אביב
הגירוש, לדברי צבר, הוא מעל הכל טעות כלכלית. "הובלנו מחקר במכון עם ד"ר אנדה ברק, שבדקה לפי מודל כלכלי איך מבקשי המקלט יכולים לתרום למשק הישראלי במקצועות שהישראלים לא רוצים לעבוד בהם, כמו סיעוד, חקלאות, מלונאות ובניין. העסקת מבקשי המקלט בארץ יכולה להביא לגידול של 3.3 מיליארד שקל בתוצר הלאומי הגולמי. אני לא רואה מי מפסיד פה".
המחקר מציע לספק להם אשרות עבודה ברחבי הארץ, כדי שלא יתרכזו בדרום תל אביב, ובמקביל להעביר אותם הכשרה מקצועית במקצועות כמו סיעוד ומצוקות הגיל השלישי. "כך תוקל המצוקה של דרום תל אביב", אומרת צבר, "ולמבקשי המקלט תהיה עבודה שאף אחד בארץ לא רוצה לעשות. לפני כשנה, לאחר שפורסמו בתקשורת מקרי התעללות בקשישים בבתי אבות וקמה זעקה על מחסור בכוח עזר, פנינו בכתב לשרי האוצר, הבריאות, הרווחה והעבודה והצענו את הפתרון הזה. אנחנו עדיין ממתינים לתשובה".
מה בנוגע למניעים הומניטריים וחוקיים נגד הגירוש?
"צריך לבחון את זכאות מבקשי המקלט להישאר פה על פי אמנת האו"ם. אם נשקפת סכנה לחייהם, צריך לאפשר להם שהייה זמנית במדינת ישראל. כשהמצב במדינה שלהם ישתנה, אפשר ונכון לדאוג לחזרתם הביתה. מדינת ישראל חייבת לשמור על צביונה כמדינת העם היהודי, אבל להבנתי מתן מקלט זמני לאנשים שמבקשים חיים לא יפגע בזהות המדינה אלא רק יחזק אותה. מתיימרים כאן להגן על האופי היהודי של ישראל, אבל היהדות כוללת גם מצוות חמלה ותיקון עולם".
בורות ושנאת זרים
ההתעקשות הממשלתית על גירוש נובעת, לדברי צבר, ממניעים אינטרסנטיים. "פוליטיקאים הפכו את הנושא למכשיר למינוף עוצמה פוליטית. הם הבינו שגישה מתלהמת מגדילה את מספר הבוחרים. אני לא מאשימה אף אחד בגזענות, אבל יש כאן בורות. כשמציעים לשלוח מבקשי מקלט מאריתריאה 'הביתה', ולמעשה מתכוונים לשלוח אותם לאוגנדה או לרואנדה, זאת בורות".
תושבי דרום תל אביב מתלוננים שהם חיים באזור מוכה בפשע.
"המצוקות של תושבי דרום תל אביב אמיתיות. עבור חלקם החיים הפכו קשים מנשוא, אבל קשה לי עם האצבע המאשימה שמופנית רק כלפי הזרים. לפי הנתונים שפרסמו המשטרה ומרכז המידע של הכנסת, אחוזי הפשיעה שמחוללים הזרים נמוכים מהפשיעה באוכלוסייה הכללית. הם לא באו לכאן כדי לגנוב אלא כדי לשרוד. הם לא רעים מכיוון שהם שחורים".
אבל את מצליחה להבין את התומכים בגירוש?
"הטיעונים בעד הגירוש נובעים בעיקר מפחד ומשנאת זרים. כל אחד אוהב להיות עם אנשים שדומים לו, אבל השאלה היא איך מתמודדים עם שוני ומגוון. זה אפשרי דרך חינוך וחוקים נגד אלימות וגזענות. בארץ אין אכיפה נגד גזענות, וזה מסוכן. את כל מבקשי המקלט האשימו שהם פושעים, סרטן, מפיצי מחלות וטרור. אלה אמירות מסוכנות. ההיסטוריה מראה שהדרך מאמירות אלימות לאקטים אלימים היא קצרה".
המכון לחקר הגירה עוסק גם בעלייה יהודית, ומתמקד בעיקר בעלייה הצרפתית והרוסית. "יש כאן גזענות כלפי העולם מצרפת, שמכונים 'צרפוקאים'", אומרת צבר. "רבים מהם חוזרים לצרפת. הממסד איטי בהבנת הקושי שלהם ובמתן רישיונות מקצועיים. בני הנוער הצרפתיים מנותקים ומערכת החינוך מתקשה לתמוך בהם".
והעלייה הרוסית?
"מה שמאפיין את העלייה הרוסית החדשה זאת השמירה על הצביון שלה. הם רוצים לחגוג את החגים הרוסיים, לדבר ברוסית ולהוציא עיתונים ברוסית. בארץ לא יודעים איך לאכול את זה".
חטפת הרבה ביקורת על דעותייך.
"אני כבר רגילה להתלהמויות ולטוקבקים, וגם על הכתבה הזאת אני צופה שתהיה ביקורת. לאורך שנותיי כחוקרת הגירה נתקלתי בהרבה ביקורת מהשדה הפוליטי. שלוש פעמים קיבלתי איומים אלימים עלי ועל משפחתי, בניסיון להפחיד את מי שמשמיע קול, שהוא לא בהכרח הקול של קובעי המדינית. אין דבר שאמרתי על ההגירה הלא־יהודית שלא זכה לתגובות מתלהמות. הביקורת כוללת התנגדות למחקרים בנושא. שואלים למה מוסד ציבורי בישראל חוקר הגירת זרים. מי שמבקר את המצב אומרים עליו שהוא בוגד, שמאלן או עוכר ישראל. משם הדרך קצרה להפוך את מי שאומר דברים כאלה ללא לגיטימי".
זה לא מרפה את ידיך?
"לא. אני אמשיך להביע את דעתי. כאשת מקצוע יש לי בראש ובראשונה אחריות מקצועית למחקר. יש לי מחויבות לפרוץ את חומות מגדל השן ולצאת עם התובנות המחקריות החוצה, גם כיום, כשלא נוח לדבר על מבקשי המקלט".
