במשך שנים נאבקה הדר שכטר מראשון לציון במחלת האנדומיטריוזיס, שבגינה עברה ניתוח קשה ואיבדה כליה וחצוצרה. למרות המאבק, האופטימיות שלה לא נעלמה. "להיפך, כשאתה עובר דברים קשים, אתה מבין שהכל קטן עליך וזה נותן כוח ומרץ להמשיך".
במהלך אותן שנים, לצד המאבק המתיש במחלה, הייתה לה גם נקודת אור: היום, בגיל 35, היא מחזיקה סוף סוף את האלבום השני שלה, REWIND. אלבום שיצא אחרי שלוש שנות כתיבה, עיבוד, הקלטה וגיוס המונים.
שכטר, זמרת, יוצר ומלחינה, דאגה לסיים את האלבום לפני הניתוח. לפני כחודש יצא האלבום בהפקה עצמית וכבר זוכה להשמעות נדיבות. "אני בת 35, לא שרה בעברית וחיה בישראל, במציאות שבה בכל רגע נתון נולד יוצר חדש. יחד עם זאת, אני יודעת שיש לי קהל ויש לגטימציה גם לאלבומים מהסוג שלי" היא אומרת.
יותר משחשוב לה לספר על עצמה ועל האלבום שלה, חשוב לה לעורר מודעות למחלת האנדומיטריוזיס, שתוקפת אחת מכל עשר נשים וסובלת מהיעדר מודעות. "זו מחלה קשה שיכולה לגרום לסיבוכים וניתן למנוע אותה או לטפל בה בקלות אם עולים על זה בזמן. במקרה שלי, לצערי, זה לקח לרופאים עשר שנים".
"המוזיקה היא לא בחירה, היא חמצן". הדר שכטר | צילום: אלן צ'פלסקי"המוזיקה היא לא בחירה, היא חמצן". הדר שכטר | צילום: אלן צ'פלסקי
"המוזיקה היא לא בחירה, היא חמצן". הדר שכטר | צילום: אלן צ'פלסקי
("המוזיקה היא לא בחירה, היא חמצן". הדר שכטר | צילום: אלן צ'פלסקי)
"אנדומיטריוזיס היא אחת המחלות הנפוצות בעולם", אומרת שכטר, "בזמן המחזור אמורה רירית הרחם להיפלט, אבל במצבים מסוימים היא נשארת בחלל הגוף ויוצרת מוקדי גידול שפירים, שעלולים להגיע לריאות, לכליות ולאברי הגוף. אני שילמתי בכריתת כליה וחצוצרה. עברתי ניתוח ארוך והחלמה קשה".
איך עולים על זה?
"הסימנים הבולטים הם בדרך כלל כאבים מאוד חזקים ודימום לא הגיוני בזמן המחזור וכאבים בקיום יחסי מין. אני סבלתי מכאבי מחזור שממש ניטרלו אותי. כשהתחילו בעיות בעיכול אמרו לי מעי רגיז. כשסבלתי מבעיות בשתן, אמרו לי דלקת בדרכי השתן. ככה במשך שנים עברתי מרופא לרופא ומממצא לממצא".
בוקר אחד, כשהתעוררה עם כאבים חזקים שהשביתו אותה, ניגשה לרופא וביקשה הפנייה לבדיקות מקיפות. "גילו לי פוליפ ובביופסיה אובחנה המחלה. מצד אחד חשתי הקלה, סוף סוף הבנתי מה יש לי, ומצד שני הבנתי את גודל הפגיעה. הבנתי שהייתי בסכנת חיים ואורח החיים שלי עבר ועובר שינוי. כל זה יכול היה להימנע אם היו עולים על זה מוקדם יותר".
הרופאים לא מודעים למחלה?
"הם יודעים עליה, זו אחת המחלות הנפוצות בעולם. מצד שני, כנראה שקשה לאבחן אותה בהתחלה. היום אני מעוררת את המודעות, כותבת בפייסבוק ומדברת עם עשרות נשים שסובלות ולא יודעות למה".
את הדיסק, כאמור, היה לה חשוב לסיים לפני שתעלה על שולחן הניתוחים. "ידעתי שיש קהל שמחכה לו, קהל שתמך בו בגיוס המונים, קהל שהגיע בשנים האחרונות להופעות. ידעתי שזה צריך לקרות כמה שיותר מהר, כי החלמה וההתאוששות ייקחו זמן. ואכן, במשך שלושה חודשים לא יכולתי להקליט, לשיר וללמד פיתוח קול".
היא נולדה וגדלה בראשון לציון. בעיר כולם הכירו אותה כבתו של מוטי שכטר ז"ל, ממקימי שכונת קריית ראשון שעל שמו קרוי המתנ"ס בשכונה, ודמות בולטת במועצת הפועלים. "גדלתי בבית שמח שהאמין בפעילות למען הזולת. הייתי ילדה של אבא. הערצתי אותו. אבא היה איש דומיננטי ואהוב, אופטימי, שמח ומצחיק. דרכו למדתי לאהוב את הארץ ואת החיים ולעשות מה שאני אוהבת" היא מספרת.
"המוות שלו אחרי התמודדות של שנתיים עם סרטן הלבלב, למרות שהיה צפוי, היה בלתי ניתן לעיכול עבורי. בחרתי להדחיק את האירוע, כנראה כדי שיהיה לי כוח להמשיך ולא לשקוע. אמא, שנשארה עם ארבעה ילדים, התמסרה כולה לגידול שלנו ולימדה אותנו לא לוותר למרות הקושי. זה כוח מאוד חזק שקיבלתי ממנה".
והמוזיקה הייתה שם תמיד?
"מאז שאני זוכרת את עצמי שרתי, היה לי ברור שזה מה שאני. את ההורים שלי זה תפס בשלב יותר מאוחר בחיים שלי. כשנפל להם האסימון שזה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב הם די הופתעו, ואני הופתעתי שזה הפתיע אותם".
עד מותו של אביה, לא חשבה שכטר שתעשה משהו משמעותי עם הכישרון שלה. "שרתי באנגלית בעיקר, כתבתי שירים, הופעתי בטקסים. אבא נפטר כשהייתי בת 14 ואז אמא הציעה שאכנס ללהקת 'קול ראשון'. בדיעבד זה עזר לי לעבור את תקופת האבל בצורה שפויה. זה המקום שבו מצאתי את עצמי. המקום שהציל אותי".
הציל אותך ממה?
"הייתי ילדה קצת אחרת. טום בוי, רזה מאוד, ששומעת היפהופ ורוק כבד. זה לא תמיד תאם את מה שהחברות בכיתה שמעו או אהבו. הרגשתי שפחות מבינים אותי ואת הטעם המוזיקאלי שלי. ההתחברות ללהקה נתנה לי מקום ומילאה את החלל שנותר אחרי מותו של אבא. הייתי עם אנשים שחיים מוזיקה, כמוני. זה תמיד מרגיש בטוח כשאתה מוצא את קבוצת הדומים לך".
היא סיימה את לימודי התיכון במקיף ה' ולא התקבלה ללהקה צבאית. "התאכזבתי מאוד", היא מודה, "אבל לקחתי את זה למקום טוב. אמרתי שאם לא התקבלתי כנראה שאני לא מספיק טובה והלכתי ללמוד פיתוח קול. שירתתי בחיל האוויר ועם השחרור נרשמתי ללימודים ב'רימון'. חשבתי שבסיומם העולם יחכה לי עם שטיח אדום, שמיד אוציא דיסק, אופיע ואהפוך לכוכבת גדולה".
"בפועל הייתה לי דרך לעבור. בדיעבד הייתי עושה הפוך, קודם מוציאה תעודת הוראה ורק אחר כך לומדת ב'רימון', כי בחיים האמיתיים צריך פרנסה וממוזיקה קשה להתפרנס. ב'רימון' פרחתי, הרגשתי בחממה שמקנה ידע, מוזיקה, חברים והכרויות. היה מפחיד לצאת משם".
מאז הספיקה שכטר לעבוד בעבודות מזדמנות, לטוס לניו יורק עם חבר טוב וגיטרה, לעשות מוזיקה בבמות פתוחות ולקפוץ למים העמוקים. "הופעתי עם הרכבים מוזיקליים, חברתי ללהקת היפ הופ, הייתי זמרת ליווי של הראפרית MC שירי, הופעתי עם הדג נחש, עם חמי רודנר, עם רוקפור ועם להקות נוספות.
"בשנת 2011 יצא האלבום הראשון שלי, HALF WAY THERE. היו לי הרבה ציפיות לגביו, אבל בדיעבד אני יכולה להגיד שהוא לא היה מפסיק מדויק וטוב. הייתי צעירה מדי ולא בשלה מספיק".
בשנת 2013 הקליטה אלבום עם דן תורן ואיתי פרל. "אלבום שדן כתב בו את רוב השירים, זו הייתה חוויה בפני עצמה", היא אומרת, "אבל הרגשתי שאני צריכה לנסות לבד". במקביל החלה לעבוד כמורה לפיתוח קול וגם להופיע ולעבוד על הדיסק השני, שמימנה בגיוס המונים. "הבנתי שאני צריכה להפיק אותו לבד וגיוס המונים הוא דבר נפלא שקרה למוזיקה, למרות שזה תהליך קשה וסיזיפי".
למה?
"כי צריך לפנות לאנשים שיקנו ממך מוצר רק כי הם מאמינים בך ואוהבים אותך, עוד לפני שהמוצר קיים. את צריכה לשכנע אותם שהתמיכה שווה עוד לפני שהמוצר קיים. במקרה שלי התמיכה הספיקה למימון מחצית הפרויקט".
ריאליטי של מוזיקה לא היה מקפיץ אותך?
"כנראה שכן, אבל קשה לי עם פורמט שבו אומרים לי מה לעשות. אני לא בנויה לזה. אני לא מודדת מוזיקה לפני ההצלחה אלא לפי האיכות".
זה משפט מוזר, כי בסופו של דבר כל מוזיקאי רוצה להצליח ולגעת בקהל גדול ככל האפשר.
"נכון, ואם זה אומר להתפשר ולעשות משהו שהוא לא אני, זה לא בא בחשבון מבחינתי. לרוב מוזיקאי הוא לא רק מוזיקאי, הוא מוצא עיסוקים נוספים כדי להתפרנס. זה לא הופך את המוזיקה שלו לפחות טובה".
כשהייתה בת 13, חלמה שכטר למלא את איצטדיון וומבלי באנגליה. "היה לי ברור שזה מה שאעשה, רציתי לטרוף את העולם", היא אומרת, "בגיל 16 רציתי למלא את ארנה בגרמניה וככה זה הלך והצטמצם. היום אני אומרת, אני רוצה למלא את הברבי".
זה צמצום שנולד מייאוש?
"לא, מהכרה ראילית. היום אני רוצה להתסובב כאן ובעולם ולעשות פסטיבלים. יומן ההופעות שלי בפאבים ברחבי הארץ מלא. יש קהל, יש דרישה, גם ברשת. אני בטוחה שזה יקרה".
מה אבא היה אומר?
"אבא היה גאה בי. הוא התגאה בי תמיד. היה לו חשוב שנלך בדרך שבה אנחנו מאמנים בעצמנו, לא להתפשר לטובת דרישות החברה ולהיות אנשים טובים. אני עומדת בזה".