לפני כארבעה חודשים קיבלה מאיה אלקבץ (44), תושבת ראשון לציון, שיחת טלפון בהולה ממוקד מד"א, ובה נאמר לה כי יחידת הדיור בה התגוררה עם שלושת ילדיה, הוצפה ואינה כשירה למגורים.
קראו גם:
מאז, במשך חודשים, היא התגוררה באוהל מול בניין העירייה, או אצל מכרים שניאותו לארח אותה בביתם. השבוע היא נכנסה לבית שנתרם לה למשך השנה הקרובה. "אני עכשיו בין ארבעה קירות אבל עדיין חיה את הסיוטים של הלילות הקרים באוהל", היא אומרת השבוע בדמעות. "אין לי עדיין נחמה כי חסרים לי המון דברים שנהרסו בסערה. אין לי אפילו מקרר לשים בו אוכל. גם לא מכונת כביסה לכבס את הבגדים. הילדים שלי אולי יחזרו בקרוב לגור איתי, אבל לי אין מה לתת להם. נותרתי חסרת כל".
כל הזכרונות נהרסו
במשך שנים ארוכות התגוררה אלקבץ, אם יחידנית לשלושה ילדים (19,17 ו־4.5), ביחידת דיור קטנה בשכונת שיכון המזרח, והיתה גם מוכרת על ידי שירותי הרווחה.
"עשיתי הכל כדי לא להיתמך", היא מספרת. "עבדתי קשה ופירנסתי את ילדיי שגרו איתי, וגם את שני נכדיי. לפני ארבעה חודשים, בסוף שבוע סוער במיוחד, חדרו ליחידת הדיור כמויות של מים ובוץ דרך החלונות, ושני מטרים של בוץ כיסו הכל. אני והמשפחה לא היינו בבית, וכשקיבלנו שיחת טלפון שבה סיפרו לנו על הנזק, הבנתי את גודל הצרה. חשכו עיניי. הכל היה מוצף. אי־אפשר היה לראות שום דבר כי הכל היה מלא בבוץ".
אלקבץ הבינה כי אין לה לאן ללכת. "לא רק זה, ידעתי שכל מה שצברתי לאורך השנים כבר לא קיים", היא אומרת. "כל הזכרונות שלי ושל הילדים נהרסו ואני מתחילה מאפס. בשעות הלילה המאוחרות הבנתי שזה השלב שבו אני אמורה להתחיל לשרוד, להיאחז בטובות של אנשים וחסדים של עמותות. לא היה לי לאן ללכת. הרווחה בעיר אמרו שהם יכולים לתת לי כמה ימים במלון ולעזור ברכישת ציוד, אבל זה לא היה עוזר כי לא היה לי מקום לשים בו את הציוד. מאז נזרקתי מגורם לגורם, כשאף אחד לא מוכן לעזור לי בדיור".
לבד בחג
בתקופה זו עברו ילדיה לגור בדרום הארץ עם סבתם, אמה של אלקבץ, והיא נותרה לבדה. "בלית ברירה הקמתי אוהל מול בניין העירייה, שם ישנתי בלילות הקרים, הגשומים. עד עכשיו יש לי סיוטים מהלילות שבהם הגיעו נרקומנים לאוהל. הייתי בוכה, צועקת שמישהו יעזור לי ויגאל אותי מהצרה הזו. הגעתי הכי נמוך שיש, עשיתי צרכים בחוץ, בשעות הלילה, כשבחוץ גשם סוער. בכל פעם שהגיע הלילה הבטן היתה רועדת לי. כל אדם שעבר לידי גרם לי לפחד עצום".
כשהגיע חג החנוכה, היא אומרת, נשברה. "רק רציתי להיות עם הילדים בבית ולחגוג את החג, אבל הם היו רחוקים ממני ואני בתוך אוהל בקור. אבל גם הילדים שלי לא תמיד הבינו מה קורה. היתה תקופה שהם כעסו עלי שאני רחוקה מהם, שהם לא איתי. השבוע דיברתי איתם לראשונה, הם התקשרו לבקש סליחה".
אחרי טלטלות רבות נראה מעט אור בקצה המנהרה. אלקבץ יצרה קשר עם ארגון "ערבות הדדית", שקישר אותה לבעלת דירה בעיר. "היא הסכימה שבשנה הקרובה, עד שהיא תמכור את הדירה שלה, אני אוכל לגור שם. אני מקווה שעכשיו נוכל לחזור כל המשפחה לחיות ביחד. השבוע, אחרי המון זמן, היו לי כמה רגעים טובים איתם. הבן שלי מתגייס עוד כמה חודשים לקרבי ואני רוצה להחזיר את המצב למה שהיה פעם, לפני כל מה שקרה עם הדירה".
